candleburn

   

I've finished reading this novel today. This is one of the greatest classic science fictions books I've read. Even though there are parts about the protagonist that seemed  quite not realistic - It was still filled with emotions and very touching moments till the very end. “Perhaps it's impossible to wear an identity without becoming what you pretend to be.”  “If you try and lose then it isn't your fault. But if you don't try and we lose, then it's all your fault.”  “So the whole war is because we can't talk to each other.” “I think that most of us, anyway, read these stories that we know are not "true" because we're hungry for another kind of truth: the mythic truth about human nature in general, the particular truth about those life-communities that define our own identity, and the most specific truth of all: our own self-story. Fiction, because it is not about someone who lived in the real world, always has the possibility of b

Can't wait to see this movie!

Inhibiting myself in the same position Timid love will not lead me to a closure Sliding alongside the steamy road I'm dazed by your ingenious gaze Please turn off my demure mode Let us slide through the high road You with your deranged heart Please set my senseless self free Let me discover the world around Your hidden thoughts with your scarce smile Please hold me close and walk me down the aisle Show me how to be myself I need you to stop the burning antagonism inside I need being dazed by your ingenuous gaze Make me be the one I wanted Make me set myself free I'll find my way through to your deranged heart Hold on, don’t move, and don't shut me out Let me reach your heart So then you can pull away By the morning with the mockingbird song I'll leave and will never look back

Apparitions come to me at night, I looked for a reason that might Have changed the course of life I've coveted the simple pleasures And was slapped on my face by The coarse hand of fright Apparitions come and go, And I've not yet found the poppy hill, I look for the acronyms, For a reminder of my hidden gleam, I'm on reverse, Shouts heard to move with the flow I've yet to find the glow That will overpower the conscious fear At night when I'm pulling all the strings I find myself on top of the poppy hill Contemplating that I can overbear the fear And hold onto the simple joys of life

תשאלי את עצמך שלוש שאלות, ותדעי מי את - במה את מאמינה? למה את מקווה? והכי חשוב, מה את אוהבת ?" אני לא יכולה לתאר במשפט את מה שהרגשתי במהלך הקריאה שהייתה ארוכה עד מאוד . הספר מבחינתי היה מחולק לפרקים שביניהם תהום - והייתי צריכה לקחת הפסקה מפרק לפרק על מנת להכין את עצמי נפשית למה שעומד לבוא . זה אחד הספרים הכי מרגשים שקראתי אי פעם, הוא מדבר על החיים ועל אהבה ויחסים בצורה מעודנת ורכה - מציג את האפשרות לאהבה ראשונה שעודנה קיימת למרות האירוניה הרבה שמהולה בחיי היום יום . טטיאנה היא הגיבורה שלי - במאבקה התמידי לשמר על אהוביה, במאבקה התמידי לחיות את החיים למרות שידעה שהחלקים הכי קשים בהם הם אלה שעיצבו אותה להיות מה שהיא וחישלו אותה להיות האישה והאמא שהיא . אני מקווה שמשפטים מהספר ימשיכו מידי פעם להדהד במוחי - כתזכורת לכמה מהר החיים עוברים - החמש הדקות השאולות שהיו ונמשכו למאה החדשה שמזכירות את החיים השבריריים והקצרים . " הרגשתי אושר שנבע מכך שאני חי, הלוואי שיכולת לראות את זה, טניה שלי "

הרבה זמן חשבתי לעצמי כי אין לי מטרות או חלומות. עם הצפייה המתמשכת שלי בסדרות קוריאניות ויפניות וגם בסדרה המעולה PERCEPTION - אני הבנתי כי היו לי חלומות שהדחקתי. אני פחדנית. אני פוחדת מכל דבר שמהווה מכשול עבורי. אני נוטה כל הזמן לרחם על עצמי ולחשוב באופן פסימי כי אני לא טובה לשום דבר - ומה הטעם בכלל לנסות. הייתי מונעת לאחרונה לא על ידי הרצונות שלי אלא על ידי המחשבה מה יביא לי תועלת - שזה נוראי בפני עצמו. ניסיתי לחשוב מה יכול לעניין אותי וגם יביא לי תועלת. אבל מה לעזאזל עובר עלי? איך אפשר להתגבר על הפחד התמידי שיש לי מכל דבר? נכון נכשלתי, ואני לא יכולה ללכת ללמוד מדעי המוח - אבל אני לא מתכוונת לנסות להיבחן שוב. זאת החלטה שלי ואני לא מתחרטת אף לא טיפה. אני לא אוהבת את זה שכל מי שמסביבי נוטה בקלות לשפוט כל בחירה שלי בחיים ולנתח איך זה ישפיע עלי בעתיד. אני לא אוהבת את ההרגשה להיות מושפעת מאותם אנשים או להרגיש רע בגללם. אם מישהו תוהה - שלמתי את המקדמה ללימודים השנה - אז כנראה שאני הולכת ללמוד אחרי הכל השנה. זה עדיין לא ניתן לעיכול. אני מערכות מידע? מה לי ולמחשבים? פעם חשבתי שהעתיד שלי י

אני תמיד בוכה בסרטים. כל סרט בין אם הוא מצויר או לא ויש בו חלק עצוב - אני ישר בוכה. פעם חשבתי שאני פשוט רגשנית וקל לעורר בי דמעות - עכשיו כשאני חושבת על זה - אז זה לא בגלל רגש הסיבה נעוצה בכך שלעולם לא התפרקתי באמת - לא בכיתי ולא הכיתי אף אחד תוך כדי. את התסכול ואת הפחדים שלי אני מוציאה כשאני רואה את אותן סצנות עצובות.

החופש שלי התחיל עם סיוטים בלילה. בהתחלה זה היה קשור לעבודה, אח"כ לחיי כתלמידה בכל שלביי חיי. לבסוף, השינה הטרופה הסתדרה ואז התחלתי לחלום עליו שוב. אני חייבת להודות שלחלום עליו זה כמו לראות תמונה יפה במגזין וזה הכל - ואותו כבר שכחתי בזמן התיכון. לאחרונה, אני רואה הרבה סדרות קוריאניות. הן כל כך חמודות ומרגיעות. לפעמים אני מרגישה שאני דמות מעולה לסדרה קוריאנית - כי גם אני תמימה מידי, חסרת בטחון ופשוט אחת שלא מסתדרת עם החיים האמיתיים. אני חייבת להודות שאני לא יודעת איך הם כל הזמן בסדרות האלה עושים ערבי קריוקי - כי אם אני הייתי פותחת את הפה ולו לרגע אחד היו מסרבים להזמין לערב קריוקי נוסף :)

לצמוח מהכאב המר,  לצמוח משאריות האפר, עם הזמן  הכל הופך לחלק ממה שאני לחלק ממה שאתה עם הזמן החלק שבך הופך לחלק ממני הפסקנו לרדוף אחרי עלוות העצים הנודדת בסתיו הפסקנו לעקוב במבטינו אחרי אירועים המתרחשים מסביב עם בוא האביב השמש חיממה את דמותך שזה עתה החלה להתגבש ואני מביטה בך מרחוק למראה דמותך השאננה למראה דמותך שכבר מזמן השתנתה אני מחכה ליום שתשים לב כי עליך אני שמה עין, שתשים לב לעננים המרקדים למעלה, לציפורים המצייצות מחוץ לאדן החלון אני מקווה שתחליט לא רק להמשיך הלאה, אלא להמשיך כשאני חלק ממך  ומה שמסביב זה חלק מאיתנו –  כי רק כך נוכל לצמוח יחדיו מהאפר ויד ביד נוכל לפתוח בדף חדש

תרתי אחרי קצב ליבך, וכל מה שאני רואה מלפני, זה אותך מביט עלי והלאה, לוחש כי הינך עומד לעזוב ולא לשוב, ואני צועדת קדימה במעלה הרחוב הנטוש מאדם ורואה רק אותך ואותי צועדים כשהשמש  יוקדת מעלינו וקרניה עוברות דרכינו והלאה בחזרה לחלל האינסופי חלל שאיתו תיעלם ואני עדיין מנסה לשמר את חזותך בראשי, כשכל מה שמסביב מתחיל להתמוסס, ומה שנותר זה המכתש שנפער בליבי הדואב ביום שבו לחשת באוזני כי הינך עוזב הותרת בי אך ורק זכר עמום של צעידה ביום קיצי, ביום שאמרת כי הינך מתעתד לעזוב ואני כתגובה לא אמרתי מילה ככה אחרי שהשארת בי את חותמך כמו קרני השמש היוקדת גם אתה החלטת לחזור לחלל שהיה פעם שלך

I was looking everywhere Yet your shadow was nowhere to be found I was looking everywhere Yet I only came across a hollow sound You looked over me, carried me gently I looked at the framed picture, silently Realizing that your face had already faded I was looking everywhere, For the realization, The realization that never came across my mind, You've told me - please don't hide Don't hide under your mistakes, It will not help to reduce the ache, The ache that is blossoming from inside Leaving you only a shadow self I was looking everywhere, You showed up and took the ache, Took mistake by mistake – And let me breathe I've stopped looking I've stopped looking at my shadow self You were there all along Telling me to keep on going on, You have let me breathe I inhaled your lilac scent Slowly comprehending what you've meant That there's no right or

ללכת בעקבות הלב החרישי, ללכת בעקבות אדוות הרכות על פני הנהר הצלול, ללכת בעקבות אור מהול בזוהר קוסמי, ואתה יושב שם בפינה, מחכה שהרוח תיקח עימה את כל הצלקות שאתה נושא עימך מידי יום מחכה שהרוח תיקח עימה את כל הזיכרונות שחרוטות לך בתודעה אתה חושב שאיני יודעת, אתה חושב שנכמרו רחמיי, אולם לא כך הדבר, אני מפנה את מבטי ממך והלאה, איני מסוגלת לראות את הכאב שמשתקף מעיני הברונזה העיניים שממשיכות לרדוף אותי בכל שעה וזה לא הצלקות שמפחידות אותי זה לא הכאב שמרחיק אלא הינך אשר הפכת לזר במרוצת הקיצים שעברו אלא אתה שטרם הגלידו פצעייך עיניי הברונזה חוצות הקיצים, בטוחות שנכמרו רחמיי, אבל אין זה כך, הריני פוחדת כי הכאב טרם פסק כי אני עדיין רואה אותו משתקף באדוות הרכות, ואותם ימי צהלה, לא ישובו להיות ואני אמשיך ללכת בעקבות רחשי ליבי, בעקבות כל אותם הצלקות בעקבות כל אותם הזיכרונות ואני אמצא את דרכי אל פתח ליבך שחסמת ואני אמצא את דרכי אל עיני הברונזה ואולם זה לא יהיה כפי שהיה אבל חלקיק ממך ישוב להיות

חשבתי שאם אני אשים על עצמי גלימה אני אהיה מה שתמיד חשבתי שאני אבל מהרגע שהייתה עלי ההסוואה המעטה החל לאט לאט להיסדק והגלימה שפרשתי על זרועותיי החלה לאט להיפרם וכל התסכול אשר נערם שנה על גבי שנה החל לאט לאט להתרוקן ואני, ואני עומדת באמצע הכאוס לא מוצאת את נפשי בי ואני, אני עומדת באמצע הכאוס ונפשי לא פוסקת וממשיכה לגאות ואני, אני עומדת באמצע הכאוס ובוהה על עצמי מהצד מחכה לסטירה המצלצלת ואני נערמת מתחת לכל התסכול מנסה להגיע לפינת הנחמה היחידה פונה ימינה וצועדת שלושה צעדים שלושה צעדים קדימה שלושה צעדים אחורה האם קיים מזור לפחדיי? שלושה צעדים אחורה שלושה צעדים קדימה ואני נמצאת באותה נקודה בנקודת האל חזור באמצע הכאוס אני מחכה שוב לשים את הגלימה ולהמשיך לחיות באשליה כי חיי הם הסוואה אחת בלבד

שנה אחרי שנה, לא ניכר בי שום סממן זמן, איך ייתכן שעדיין הכול נשאר זהה? מביטה לאחור וכל מה שאני רואה זה את ההווה, את ההווה שזור בזיכרונות נושנים ואני עם לבבות בעיניים לבבות מנצנצים שמפזזים להם יחדיו כמה  עוד הזמן יעצור מלכת? עם שירו של הדרור הבוקר אני אדע שהחל יום חדש ועם השעות שיעברו אני אזכר בך ועצבי ירטטו כמו לראשונה כמה קשה לחיות את ההווה כשהוא שזור בעבר עם שירו של הדרור, הכל ישוב כלא היה וכל מה שארע ירגיש כבדיה אבל הלב יחוש כי ממבט ראשון לא מתאהבים מתאהבים עם שירו של הדרור שמזכיר לי אותך על אף שאני לא יודעת על קיומך

היום יום ראשון ה9.6.13 - ומשהו מוזר קורה. לפני שש שנים ביוני 2007 הייתי בכיתה י' ממש כמה שבועות לפני מבחן הבגרות באזרחות - ובאותם שבועות הייתי צופה בסדרה קוריאנית על נערת בריסטה. וזאת הייתה סדרה כל כך חמודה שממש התאהבתי בה ובשחקנים שגילמו את הדמויות. אהבתי נורא את השחקן הראשי וכבר כמה שנים שניסיתי למצוא  סרט או סדרה חדשים בגילומו ולא הצלחתי. באותה תקופה הייתי רק בהתחלת מבחני הבגרויות, ותכנונים לעתיד היו רחוקים - אבל-  אם הייתם שואלים אותי את בת ה16 דאז מה היא חושבת שהיא תעשה בגיל 22 - אחת מהתשובות בטח היו - לא לגור עם ההורים וללמוד תואר באופנה/סטייל/עיצוב/ספרות... איך הכך השתנה? אני בת 22 שצופה בסדרה דומה לזאת שצפיתי בגיל 16 - ואני מתלהבת באותה מידה ואם לא אף יותר - אבל אין לי שום אמביציות או מטרות. האם האל שולח לי פה רמזים ? האם זה אומר שאני צריכה להתעורר ולקחת את עצמי בידיים?  אבל מה עליי לעשות? קבלתי את מכתב הקבלה מהמכללה ושאני חייבת לשלם מקדמה עד ה25.6 - האם להירשם? למה אני עוד פעם מפקפקת בכך? - למה אני לא מתרגשת שהתקבלתי למרות הפסיכומטרי העלוב שלי? האם זה לא

אני לא יודעת אם לבלוג זה יש קוראים. לא קבלתי תגובה אחת זה שנים. אבל מי שיזדמן לו להעיף מבט - אני מקווה שהוא לא יראה בי רק אחת שבוכה כל הזמן. לאחרונה, גרמתי לעצמי לחיות כמה שיותר בהווה ופחות בעבר - כי העבר היה תקוע כמו יתד בלב. הלב שלי מדמם בלי הפסקה באותם רגעים קצרים שבהם אני נזכרת מה ברח בין אצבעותיי - כל אותם אירועים שעברו ביעף בזמן החטיבה והתיכון, והצבא. הרבה פעמים אני מתגעגעת באופן שקשה לתאר לסבתא שלי. סבתא נשארה באוקראינה ולא ראיתי אותה 15 וקצת שנה. היו תקופות שהייתי רואה נשים שדומות לסבתא שלי - ועיני היו מזדגגות מדמעות. אפילו כשאני רואה סרט ובו דמות של נכדה רצה לעבר סבתא שלה - לא משאיר אותי עומדת וצופה בזה באדישות,  עיני ישר נהיות לחות, ושטף של דמעות מלוחות שוטפות את פני כמו אחרי סערה. אני מפחדת פחד גדול לטוס לאותה מדינה, לעיר הולדתי. אני מפחדת לראות איך הכל השתנה - מפחדת לדעת איך אחרים חיים. אני כל הזמן שואלת את חברתי הטובה שהיא מאותה העיירה- מבחינה רנדומלית לחלוטין - אם היא יכולה לבוא איתי,  אבל לא תמיד הכל מתאפשר כפי שרוצים. פעם כשהייתי בת 18 - שזה לא

The first novel in the trilogy truly left an impact on me. However, while i was reading the second book i sensed the changes in the main characters. Tatiana kept living in the past - and all the flashbacks made it hard to keep reading. Alexander - kept being the best soldier he ever could and tried to be a better person for her -  but he could not escape from the scars the war left on him - he has changed, he knew that. Alexander is not the same young Major in the Soviet army like he was on June 22th 1941. I just hope that Tatiana will be patient enough and have enough strength and love to be beside him for the rest of their life. "אנחנו מתהלכים לבד בעולם הזה, אבל אם יש לנו מזל, רגע של השתייכות למשהו, למישהו,שמחזיק אותנו כל חיינו הבודדים" -  הציטוט הזה המופיע בסוף הספר - מסכם את עלילתו בצורה מושלמת. הספר לא היה אינטנסיבי כמו הראשון והיו בו יותר מידי הבזקי עבר. המשכתי לקרוא כי טטיאנה היא אחת  הדמויות המרתקות. השתתקתי לרגע שהיא תתאהב מחדש שבו היא תעזוב את העבר. א

Quite moody today I hate birthdays! I am always on the edge of tears - the whole day is me sobbing and thinking about my insecurities and this year I'm going to try to stop it. I also would like to share Selena's new Video - "Come and get it" is going to be my motto for this year.

I've just finished reading this novel. I'm completely mesmerized by the delicate love story - i enjoyed every minute of it.  This novel talks about a soldier and a young woman who falls so deeply in love with the soldier that she can't imagine living her life without knowing that he is alive and healthy and is close to her. I've read the book in Hebrew that was a total of 680+ pages. I had a lot of sleepless nights and days waiting to continue my journey. I advise to read this book and start this unbelievable journey that has no end.

I've seen many Sci-Fiction movies over the years but this one is not going to be my favourite ....surprisingly because the idea and the reviews seemed good. First of all it was  hard to understand the concept of the movie - the plot constantly changed its direction -  and yet again you see Cruise fly ships, drive the motorcycles - dreaming about a lady - like in his every movie. SPOILER ALERT - the so called aliens looked strange from the beginning - and all the clones theme was quite disorienting. The movie visually on the other hand was amazing - the cinematography has been done really well - the main problem is the plot. it's hard to understand that this movie had such a big budget that helped to make it look amazing - but the main point that was the plot - got messed up in between.

I'm currently reading this following novel ->

Check out "The Host" movie - if you can read the novel first. one of the most amazing science fiction novels that I've read.

What a beautiful video clip ! I've been trying to be brave this past year... and gosh it's so hard for me -  It's nice that such big of musician makes a video with such encouraging lyrics. " Everybody’s been there, everybody’s been stared down   By the enemy  Fallen for the fear and done some disappearing  Bow down to the mighty  Don’t run, stop holding your tongue  Maybe there’s a way out of the cage where you live  Maybe one of these days you can let the light in  Show me how big your brave is " Read more:  http://www.dvdlyrics.com/lyrics-s-sara_bareilles-brave.html#ixzz2Qpku5sVY

Go and watch "Safe Haven" ! :) Gareth Dunlop - Wrap Your Arms Around Me 

LYRICS ... If I could say anything, anything what would it be? A good question for our destined reality I would tell you that I love you Even when it didn't show. I would tell you that I love you, baby, By now I hope you know. If you could go anywhere, anywhere what would you see? Take a step in any direction, it's make believe If your mind is always moving It's hard to get your heart up off the ground Yeah, your mind was always moving But your thoughts never made a sound And we won't break if we let go. You and I already know We were bound to be set free eventually. So, here we are now You can say anything If I could have it go any way, any way it'd go like this Take it back to a couple years yesterday to our first kiss In that moment I loved you, This isn't how I ever saw it going down. In that moment I loved you, I wish I knew then what I know now. We won't break if we let go. You and I already know We were bound to be set free eventually. So, here we

The Help Movie Trailer I saw this movie for the first time this past Saturday. I heard some reviews on this movie - and most of them were really positive - but i thought that it is going to be a really hard drama for me to watch that make me teary all the movie. perhaps i made too many pre-assumptions. Although the matter of equal rights was a really harsh matter in the 60's - still the movie didn't bring all the really sad stories - the story line evolved from the white girl point of view - which was a bright wishful outlook on equality. Emma Stone played the young white girl - and she was brilliant ! I really recommend you on seeing this movie. I rate it 10/10 - i had a blast watching it.

בעקבות כל הכישרונות הקולינריים שיש לי בעבודה - החלטתי לנסות את מזלי ולעשות עוגה פשוטה - עוגת גבינה עם פירורים. החלטתי לעשות שכבת בצק ומעלה למרוח את מלית הגבינה שעליה אני מפזרת פירורים משכבת הבצק האפוי. עקבתי כמעט שלב אחרי שלב – כשבטעות שמתי מרכיב מסוים לא לפי הסדר – אבל חשבתי שזה לא ממש ישפיע – הו הטעות המרה של החשיבה שלי. מה שקרה אחרי שעתיים של הכנת הבצק והכנת המלית זה – הבצק הפך להיות פירור אחד גדול – אפילו לפני שמרחתי את המלית הוא התפרק ברגע שהוצאתי אותו מהתבנית – זה היה נורא ואיום – עכשיו כשאוכלים את העוגה יש לזה טעם של עוגה מפוררת מאוד ומלית מדהימה של גבינה. הוו הכשלון. בגיל הצנוע של כמעט 22... אני חייבת להודות שאני לא מצליחה לא לבשל ולא לאפות.