הידיים לא ישכחו את מה שהמוח שוכח בקלות

הרבה זמן חשבתי לעצמי כי אין לי מטרות או חלומות. עם הצפייה המתמשכת שלי בסדרות קוריאניות ויפניות וגם בסדרה המעולה PERCEPTION - אני הבנתי כי היו לי חלומות שהדחקתי. אני פחדנית. אני פוחדת מכל דבר שמהווה מכשול עבורי. אני נוטה כל הזמן לרחם על עצמי ולחשוב באופן פסימי כי אני לא טובה לשום דבר - ומה הטעם בכלל לנסות. הייתי מונעת לאחרונה לא על ידי הרצונות שלי אלא על ידי המחשבה מה יביא לי תועלת - שזה נוראי בפני עצמו. ניסיתי לחשוב מה יכול לעניין אותי וגם יביא לי תועלת. אבל מה לעזאזל עובר עלי? איך אפשר להתגבר על הפחד התמידי שיש לי מכל דבר? נכון נכשלתי, ואני לא יכולה ללכת ללמוד מדעי המוח - אבל אני לא מתכוונת לנסות להיבחן שוב. זאת החלטה שלי ואני לא מתחרטת אף לא טיפה. אני לא אוהבת את זה שכל מי שמסביבי נוטה בקלות לשפוט כל בחירה שלי בחיים ולנתח איך זה ישפיע עלי בעתיד. אני לא אוהבת את ההרגשה להיות מושפעת מאותם אנשים או להרגיש רע בגללם. אם מישהו תוהה - שלמתי את המקדמה ללימודים השנה - אז כנראה שאני הולכת ללמוד אחרי הכל השנה. זה עדיין לא ניתן לעיכול. אני מערכות מידע? מה לי ולמחשבים? פעם חשבתי שהעתיד שלי יהיה בתחום העיצוב והפסיכולוגיה - אבל עד כמה השאיפות שלנו בתור בני נוער נשארים רלוונטיים גם שנים אחרי? למה מערכות מידע? כי מלמדים שם דברים רלוונטיים שנראים לי נחוצים. הבנתי כי לשנן מידע ולעבור מבחנים ולהצליח זה לא מספיק - כי כל מה שאני אי פעם שיננתי מזמן נשכח. צריך ללמוד משהו שהוא יותר פרקטי - כדי שהידיים לא ישכחו את מה שהמוח שוכח בקלות.