candleburn

רוז יצאה לטיול ונעלמה בתוך מערבולת זמן. המערבולת פשוט השתרעה לה בתוך שדה אינסופי של סביונים. סביונים מכל עבר הקיפו אותה ולא אפשרו לאתר דרך אחרת. רוז הייתה בטוחה שהזמן עצר מלכת. אולם היא לא תיארה לעצמה שכבר 6 שנים עברו להן והיא כבר לא אותה אחת שהייתה בתור נערה. לאן השנים נבלעו להן? לאן הלכו כל הדקות והשעות? למה הילדה של פעם אימצה לעצמה את כל ההרגלים הנושנים והרעים של חבריה? למה רוז הפכה להיות בודדה יותר מאי פעם? את התשובה לשאלה הזאת היא לא מצאה. פרק א' שנים על גבי שנים הייתי בטוחה שאני אלמד ואשתפר ושאהיה הגרסה היותר טובה של עצמי, שאני אלטש את האבן שאני ואהפוך לאבן אמרלד מרהיב. התיכון היה התקופה הכי אפורה וגם התקופה הכי מרהיבה שהייתה לי אי פעם ואז פשוט עם תום התקופה הזאת הגיעו שנתיים שבהן לא עשיתי שום דבר מיוחד עם עצמי וכעבור שנתיים הללו הכל נהיה אפור ודיכאוני – אפור יותר מאפור קודר של יום סגרירי וגשום שלפחות בו היה שמץ של נחמה בעקבות ריח הגשם וההיטהרות -  ואני על סף התמוטטות נפשית אבל אף אחד לא מבין את זה ולאף אחד לא אכפת. הטלפון מצלצל – ואני לא מסוגלת להושיט את ידי ול

No matter how old i'm - i'm a big fan of "Studio Ghibli" movies - every year i'm looking forward to see a new production by this wonderful Studio. Every movie touches my heart so deeply and leaves its impact for years to come. I recommend everyone to see "From Up on Poppy Hill" - it's latest movie by Ghibli.

I can't wait to hear  Hayley's new EP album ! - she's such a fun spirited perosn - check out her video ->

אתם יודעים מה נותן לי כוח בדרך לעבודה? כל המראה המלבלב של הצמחייה מסביב – זה פשוט כל כך מחמם את הלב.  כשאתם יוצאים החוצה לעבודה – אנא שימו לב לציפורים הססגוניים מסביבכם, לריח הדשא הרטוב ולכל שלל הפרחים- רגע קטן כזה יעשה את כל ההבדל.

המילים בורחות מראשי. אני חושבת יותר מידי על יותר מידי דברים. כשהמוח נעצר לרגע מניתוח המידע האינסופי זה גם לא נותן לי מנוח – כי תחושת חוסר מעש אופפת אותי. איך אנחנו מגדירים את מי שאנחנו? האם יש בכלל הגדרה כזו? שהיא חד משמעית? הרצון – חשבתי שהוא מניע חזק לעשיית דברים. אולם הפחד שזורם בעורקי והחשש מהלא נודע הוא יותר חזק מכל רצון שהיה לי אי פעם. רדפתי אחרי מספרים, אחרי משמעויות נסתרות שיובילו אותי במסעי. המספר 49 כמספר קיו  האוטובוס שיכל לקחת אותי למוסד לימודי, ליווה אותי גם בדרכי לעבודה כשהוא היווה מס' בית של מחסן נטוש שבו מצאו חומרים רעילים זה לא מזמן ופירקו אותו – באותו רגע גם אני סטיתי ממסעי. בגילי אנשים יוצאים לשבת בחוץ במקומות פומביים, הולכים להסתובב במקומות אפופי עשן – פשוט הולכים ובהגדרה הרווחת "עושים חיים" – ואני לא אוהבת לצאת, ואני גם אוהבת את הכוך הקטן שלי שבו אני יכולה להעביר את מרבית חיי ולהיות מאושרת. אבל עצם העובדה שאושר זה מושג כל כך לא חד משמעי – כל אחד תופס אותו בצורה שונה כל כך מהאחר – כך שבעצם האושר שלי ייראה די משמים ומשעמם בעיניי האחר וגם מראה

בפרסום השיר הזה אני לא מנסה להתרפק על העבר כמו שאני תמיד עושה. בפרסום השיר אני מזכירה לי את זמזומו של עמית לעבודה שפשוט עשה לי את הרגע ליותר נעים.  כבר שכחתי עד כמה אהבתי את השירים של ג'יימס בלאנט - ויש לי צורך עז לחדש עימו קשר :)

אני חושבת שהבעיה העיקרית שלי בחיים היא - זה שאני חושבת ומנתחת הכל יותר מידי . אני כבר שנתיים מנסה להבין מה אני רוצה ללמוד - ועכשיו כשתמיד חשבתי שאנגלית זה נושא שזורם בעורקי ושאני חייבת להעמיק את הידע בתחום - עכשיו אני באמת לא יודעת- אם זה באמת התחום שבנקודה ספציפית בחיי מהווה השפעה עלי כמו שזה היווה כשהייתי תלמידת תיכון . כל יום אני מתפללת שיגיע היום שאני אקח את עצמי בידיים ושאני כבר אחליט - אבל כל פעם כשאני חושבת שזה קורה - לא רק שזה לא קורה - הדעה שלי גם משתנה מהקצה לקצה - באותו רגע איך שהגיתי אותה . בנוסף להכל - נקודת האור היחידה שלי בעבודה - ההדרכה - אז רוצים לגזול אותה ממני - ממש נהייתי רכושנית כלפי התפקיד. מצרפים אלי השבוע משהי מדהימה שצריכה לראות איך אני מדריכה כדי שתשתלב במערך ההדרכה . : מה שמעצבן אותי זה   א. שאני אצטרך להתחלק בהדרכה - מה שאני לא אוהבת בכלל. ב. מה שאני שונאת עוד יותר - את העובדה שנותנים למשהי לחוות מבחוץ את שיטת ההדרכה שלי - בעוד שאני התחלתי להדריך בלי שראיתי איך קודמותיי בתפקיד עושות זאת - מלבד הפעם הראשונה שבא אני הודרכתי כעובדת חדשה - וזה

הנושא: כתיבה תרפויטית. אני כל יום קמה בבוקר, בד"כ בשעה 06.30 – מתארגנת – ובשעה 07.00 יוצאת מהבית לצעדה שלוקחת לי 50 דקות – שבמהלכן אני עוברת בשבילים המוכרים לי כבר כמה שנים. אני מגיעה למקום עבודתי  - ואני מרגישה חור שחור בחזה – מרגישה שנשאבים ממני ברגע אחד כל מאגרי האנרגיה שלי ושאני לא עצמי. במהלך שנה – הייתי בטוחה שיקדמו אותי – דבר שלא קרה – בנות שהתחילו לעבוד איתי התחילו לנשור לאט – אחת מהן נסעה לדרום אמריקה, אחרת שאפה להתחיל לעשות משהו בחיים שלה מעבר מלעבוד ולישון בלילה. אפשר להגיד שאבדתי את עצמי לגמרי – אני נמנעת מכל הפגישות החברתיות שאנשים מעבודתי עורכים – אני נמנעת  מלהנות מהחיים כי אני יותר מידי מפחדת מהם. אני לא מדברת כמעט עם אף חברה שאי פעם הייתה לי – אולם אני לא מרגישה בודדה. התחושה שהתפתחה היא תחושת אפאתיות מוחלטת – שרק השנה הבנתי מה משמעה. אפאתיות – כמה קל להסתגל להיות לבד – כמה קל להימנע מכל רגשות מועקה שכל הזמן הרגשתי – זה כל כך משחרר- שאני נמנעת מיחסים חברתיים אינטימיים – רק כדי להפסיק לאכזב שוב ושוב אותם אנשים שלא מגיע להם – שלא מבינים אותי ונוטשים אותי –

Swallowing my insecurities – was not an easy deal You're looking through me and there is only a sheer Broken soul that is still apart inside, You said to me – don’t mind Just be true to yourself Stop racing forward Take a breath in and then Take a breath out Startle what is known for you With the unknown And please start living Stop being afraid and believe That it is better to stop racing forward Just be and take a breath of the fresh air Close your eyes And start acknowledging that You and I are the kings Of our soul  ----------------------------------------- It is hard for me nowadays to write - yet I hope you'll enjoy reading the few pieces I do write. J