candleburn

אני מרגישה כל כך בודדה לפעמים, אולי זה בגלל השקט העצמי שאני כל כך זקוקה לו, אבל אני לא זוכרת יום אחד שבאמת אהבתי בן אדם, אהבה חברית כזו, אהבה חברית רגעית כן, אבל אהבה חברית אמיתית וכנה מכל הלב לא הייתה לי בחיים. אני מייחלת ליום שבו יהיה לי בן אדם שיאהב אותי כמו שאני, שידבר איתי כל כמה זמן, שישאל לשלומי – סתם ככה בלי שום סיבה, סתם להראות שאכפת. אני הרבה פעמים אמרתי שאני לא בן אדם כזה שעושה את זה לאחרים, מצלצל וכאלה... אבל עכשיו כל כך בא לי יחס, יחס חברי כנה ומכל הלב, חבר שיעמוד לצידי וישמור את הסודות הכמוסים שלי והמחשבות השחורות..... אבל אני לא חושבת שזה יקרה פעם. אני אמשיך להלך בשדות הירוקים בעודי מסניפה את הריח של הפרחים והעלים, אני אמשיך להביט בשמיים ולחייך חיוך מטומטם, אמשיך להביט הלאה בתקווה שיעד יקרוץ לי ויזמין אותי ללכת אחריו ולהגשימו. זה לא שלא כיף לי לבד....יש בזה משהו מרפא ומרומם את הרוח לפעמים...אבל לפעמים רק לפעמים ה"מה שלומך" בבוקר או בכל שעה שהיא...תעשה כזה נחת על הלב ... שלא תאמינו עד כמה זה ירגש את הבן אדם.... אז אני מבקשת מכל מי שקורה את הבלוג...אם יש כאלה...

זה מוזר אבל מאז שהתגייסתי אני מרגישה שהפסקתי לעשות דברים שאני אוהבת, הרגשתי שזה לא מגיע לי ליהנות מהדברים הקטנים האלה, כיוון שאני לא תורמת מספיק או אם בכלל, ומכל מיני סיבות הזויות כאלה. עבדתי קשה גם בלרצות את האנשים, כל מילה שהוצאתי מפי חשבתי כפליים לפני שאמרתי אותה, דאגתי לגבי ההצטיירות שלי בפני אנשים, וזה עדיין קורה לי. החלטתי שמהשנה אני אעשה מה שאני מרגישה לנכון ומה שאני אוהבת, אני אנסה לרצות כמה שפחות אנשים, אני מחליטה לרצות את עצמי. חזרתי ללכת למרחקים ארוכים. בחיי שזה עושה לי טוב! לא דמיינתי עד כמה, באנוכיות הפסקתי ללכת בטענה שהשתנתי וזה לא מתאים לי. הליכה זאת פעולה שמנקה לי את הראש שמטהרת לי את ההרגשה, זה משהו שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי מסיבה כלשהיא. התחלתי ללכת מעיר ליד הבסיס שלי לעיר שבה אני גרה ברגל (לפעמים) וזה כזה כיף! ואני כן לוקחת אוטובוס לפני שאני מתחילה את המסע כי ללכת מהבסיס הביתה ייקח לי לפחות 3 שעות. כשאני הולכת אני רואה טריליון פרחים בצבעי צהוב אדום ולבן מסביבי,את השדות פורחים זה עושה לי טוב על הנשמה. וכן על הדרך אני מריחה שדה תותים שמריח כמו גן עדן, שבהתחלה לא שמתי