candleburn

Apparitions come to me at night, I looked for a reason that might Have changed the course of life I've coveted the simple pleasures And was slapped on my face by The coarse hand of fright Apparitions come and go, And I've not yet found the poppy hill, I look for the acronyms, For a reminder of my hidden gleam, I'm on reverse, Shouts heard to move with the flow I've yet to find the glow That will overpower the conscious fear At night when I'm pulling all the strings I find myself on top of the poppy hill Contemplating that I can overbear the fear And hold onto the simple joys of life

תשאלי את עצמך שלוש שאלות, ותדעי מי את - במה את מאמינה? למה את מקווה? והכי חשוב, מה את אוהבת ?" אני לא יכולה לתאר במשפט את מה שהרגשתי במהלך הקריאה שהייתה ארוכה עד מאוד . הספר מבחינתי היה מחולק לפרקים שביניהם תהום - והייתי צריכה לקחת הפסקה מפרק לפרק על מנת להכין את עצמי נפשית למה שעומד לבוא . זה אחד הספרים הכי מרגשים שקראתי אי פעם, הוא מדבר על החיים ועל אהבה ויחסים בצורה מעודנת ורכה - מציג את האפשרות לאהבה ראשונה שעודנה קיימת למרות האירוניה הרבה שמהולה בחיי היום יום . טטיאנה היא הגיבורה שלי - במאבקה התמידי לשמר על אהוביה, במאבקה התמידי לחיות את החיים למרות שידעה שהחלקים הכי קשים בהם הם אלה שעיצבו אותה להיות מה שהיא וחישלו אותה להיות האישה והאמא שהיא . אני מקווה שמשפטים מהספר ימשיכו מידי פעם להדהד במוחי - כתזכורת לכמה מהר החיים עוברים - החמש הדקות השאולות שהיו ונמשכו למאה החדשה שמזכירות את החיים השבריריים והקצרים . " הרגשתי אושר שנבע מכך שאני חי, הלוואי שיכולת לראות את זה, טניה שלי "

הרבה זמן חשבתי לעצמי כי אין לי מטרות או חלומות. עם הצפייה המתמשכת שלי בסדרות קוריאניות ויפניות וגם בסדרה המעולה PERCEPTION - אני הבנתי כי היו לי חלומות שהדחקתי. אני פחדנית. אני פוחדת מכל דבר שמהווה מכשול עבורי. אני נוטה כל הזמן לרחם על עצמי ולחשוב באופן פסימי כי אני לא טובה לשום דבר - ומה הטעם בכלל לנסות. הייתי מונעת לאחרונה לא על ידי הרצונות שלי אלא על ידי המחשבה מה יביא לי תועלת - שזה נוראי בפני עצמו. ניסיתי לחשוב מה יכול לעניין אותי וגם יביא לי תועלת. אבל מה לעזאזל עובר עלי? איך אפשר להתגבר על הפחד התמידי שיש לי מכל דבר? נכון נכשלתי, ואני לא יכולה ללכת ללמוד מדעי המוח - אבל אני לא מתכוונת לנסות להיבחן שוב. זאת החלטה שלי ואני לא מתחרטת אף לא טיפה. אני לא אוהבת את זה שכל מי שמסביבי נוטה בקלות לשפוט כל בחירה שלי בחיים ולנתח איך זה ישפיע עלי בעתיד. אני לא אוהבת את ההרגשה להיות מושפעת מאותם אנשים או להרגיש רע בגללם. אם מישהו תוהה - שלמתי את המקדמה ללימודים השנה - אז כנראה שאני הולכת ללמוד אחרי הכל השנה. זה עדיין לא ניתן לעיכול. אני מערכות מידע? מה לי ולמחשבים? פעם חשבתי שהעתיד שלי י

אני תמיד בוכה בסרטים. כל סרט בין אם הוא מצויר או לא ויש בו חלק עצוב - אני ישר בוכה. פעם חשבתי שאני פשוט רגשנית וקל לעורר בי דמעות - עכשיו כשאני חושבת על זה - אז זה לא בגלל רגש הסיבה נעוצה בכך שלעולם לא התפרקתי באמת - לא בכיתי ולא הכיתי אף אחד תוך כדי. את התסכול ואת הפחדים שלי אני מוציאה כשאני רואה את אותן סצנות עצובות.

החופש שלי התחיל עם סיוטים בלילה. בהתחלה זה היה קשור לעבודה, אח"כ לחיי כתלמידה בכל שלביי חיי. לבסוף, השינה הטרופה הסתדרה ואז התחלתי לחלום עליו שוב. אני חייבת להודות שלחלום עליו זה כמו לראות תמונה יפה במגזין וזה הכל - ואותו כבר שכחתי בזמן התיכון. לאחרונה, אני רואה הרבה סדרות קוריאניות. הן כל כך חמודות ומרגיעות. לפעמים אני מרגישה שאני דמות מעולה לסדרה קוריאנית - כי גם אני תמימה מידי, חסרת בטחון ופשוט אחת שלא מסתדרת עם החיים האמיתיים. אני חייבת להודות שאני לא יודעת איך הם כל הזמן בסדרות האלה עושים ערבי קריוקי - כי אם אני הייתי פותחת את הפה ולו לרגע אחד היו מסרבים להזמין לערב קריוקי נוסף :)

לצמוח מהכאב המר,  לצמוח משאריות האפר, עם הזמן  הכל הופך לחלק ממה שאני לחלק ממה שאתה עם הזמן החלק שבך הופך לחלק ממני הפסקנו לרדוף אחרי עלוות העצים הנודדת בסתיו הפסקנו לעקוב במבטינו אחרי אירועים המתרחשים מסביב עם בוא האביב השמש חיממה את דמותך שזה עתה החלה להתגבש ואני מביטה בך מרחוק למראה דמותך השאננה למראה דמותך שכבר מזמן השתנתה אני מחכה ליום שתשים לב כי עליך אני שמה עין, שתשים לב לעננים המרקדים למעלה, לציפורים המצייצות מחוץ לאדן החלון אני מקווה שתחליט לא רק להמשיך הלאה, אלא להמשיך כשאני חלק ממך  ומה שמסביב זה חלק מאיתנו –  כי רק כך נוכל לצמוח יחדיו מהאפר ויד ביד נוכל לפתוח בדף חדש

תרתי אחרי קצב ליבך, וכל מה שאני רואה מלפני, זה אותך מביט עלי והלאה, לוחש כי הינך עומד לעזוב ולא לשוב, ואני צועדת קדימה במעלה הרחוב הנטוש מאדם ורואה רק אותך ואותי צועדים כשהשמש  יוקדת מעלינו וקרניה עוברות דרכינו והלאה בחזרה לחלל האינסופי חלל שאיתו תיעלם ואני עדיין מנסה לשמר את חזותך בראשי, כשכל מה שמסביב מתחיל להתמוסס, ומה שנותר זה המכתש שנפער בליבי הדואב ביום שבו לחשת באוזני כי הינך עוזב הותרת בי אך ורק זכר עמום של צעידה ביום קיצי, ביום שאמרת כי הינך מתעתד לעזוב ואני כתגובה לא אמרתי מילה ככה אחרי שהשארת בי את חותמך כמו קרני השמש היוקדת גם אתה החלטת לחזור לחלל שהיה פעם שלך