candleburn

The time froze. I was approaching to the moment where I had to face my darkest secrets, I had to face myself. Alex and I have been hanging out for a while now.  I was frustrated, I didn’t have the answers for his questions, I was lost, and yet could not live another day without seeing him. Suddenly I got it; it was right in front of me, the only answer I tried not to think of, as it was too rushed, I was sure that I couldn’t continue with my same routine life without hearing his voice as he gently whispers to my ears, his touch on my shoulders, it turned to be like oxygen to me. I decided to do something; I won't let it end like that. However, what can I do? I'm a senior and haven’t finished school, there's not much for me to do, I will never convince my parents that's obvious, they think that I'm crazy and that I'm going through this rebellious phase.My suitcases were ready, I saved up the money my grandmother used to give me for Christmas, I've plent

Trying to reach up for his hand, It's so far away, I don’t know if I can stand it, Not now, not for a long time, I can't find the way out of the place I'm standing It's dark and flawless at the same time The glittery stars above, I know I need to hold on, I know that I'm stronger than what I seem to be Could I live in the expense of the touch? Could I possibly see through the obstacles? I'm not that strong, the way I used to be, It's easy to give up now, Losing hope, I know I can't stand the ache of the loss The ache of knowing that what was there in front of me Was not the obstacle I needed to face but myself.

העולם עמד מלכת.לקחתי נשימה אחרונה וצללתי לתוך התהום של האי ידיעה לגבי מה שאני הולכת לעשות בעתיד. אם לחשוב על זה, מה כבר השגתי בחיים? אני לא מרגישה שום סיפוק אישי, אני יודעת שקיים בתוכי חור ששואב הכול לתוכו, ואין יותר שום דבר מוצק להיאחז בו. "היי ליבי" אני שומעת מרחוק, שוב הקול הזה, כל כך מוכר ועדיין מנוכר, אני מרגישה שאני חיה בעולם של צללים, ברגע שבו אני מנסה להושיט את ידי לעבר האופק אני שוב מאבדת את האחיזה, העמידה שלי מתרופפת, הרגליים שלי משקשקות ואני מאבדת את שיווי המשקל ומוצאת את עצמי שוב על האדמה. אני נוגעת בחול שמתחתי, אדום ורך, הרוח שנושבת ומזיזה את שערי מעיפה את כל מה שהיה בתוך כפות ידי הגדולות שמחפשות רמז, מענה, תשובה לריקנות, מחפש משהו שימלא אותו מבפנים, שיתן לו את הכוח להמשיך. "היי" קולי היה עמוק וצרוד, אני מרגישה כל מיתר בגרוני זז לשם יצירת הצליל הזה, אני נאחזת שוב בדבר שהוא לא קיים, האחיזה שלי מתרפית, ואותו אדם שעמד מולי תפס אותי בדיוק לפני ההתמוטטות שלי. זה היה רוב, ידידי הוותיק זה שנים, אני מוציאה חיוך חלוש מבעד לשפתי, אבל לא מצליחה להזיז את