Finished reading "Tatiana and Alexander"!

The first novel in the trilogy truly left an impact on me.
However, while i was reading the second book i sensed the changes in the main characters.
Tatiana kept living in the past - and all the flashbacks made it hard to keep reading.
Alexander - kept being the best soldier he ever could and tried to be a better person for her - but he could not escape from the scars the war left on him - he has changed, he knew that.
Alexander is not the same young Major in the Soviet army like he was on June 22th 1941.
I just hope that Tatiana will be patient enough and have enough strength and love to be beside him for the rest of their life.

"אנחנו מתהלכים לבד בעולם הזה, אבל אם יש לנו מזל, רגע של השתייכות למשהו, למישהו,שמחזיק אותנו כל חיינו הבודדים" - הציטוט הזה המופיע בסוף הספר - מסכם את עלילתו בצורה מושלמת.

הספר לא היה אינטנסיבי כמו הראשון והיו בו יותר מידי הבזקי עבר. המשכתי לקרוא כי טטיאנה היא אחת הדמויות המרתקות. השתתקתי לרגע שהיא תתאהב מחדש שבו היא תעזוב את העבר.

אבל היא לא הצליחה והלכה עם הלב שלה עד הסוף. 

אך אלכסנדר הוא כבר לא יהיה מה שהוא היה - וזה מצער כל כך. שורה נהיה שבר כלי.

שבר כלי שאולי בגלל הפוסט טראומה שלו לעולם לא יחזור להיות אותו בחור צעיר שהיא אהבה 

ורקדה עמו לאור הירח בלזרבו - שהיוותה להם מקלט קיצי קצר שניחם אותם בכל שלבי חייהם.