candleburn

הולכת על השביל המתפתל לאורך המסלול היומי הקבוע, השמיים צהובים, היום עצמו נראה קסום. אני רואה את עצמי חוצה את הכביש בדילוג, מגיעה למקום היעד, הגן,אבל הוא סגור. להיכנס או לא, הכול יכול לקרות, אני מורידה בזהירות את השרשרת שמחזקת את שתי דלתות השער,ואז כמו רקדנית בלט באצבעות רגליים מורמות נכנסת לשטח האסור. הכול סביב נראה כהה, ומבודד,מגרש המשחקים הצמוד לבניין נראה שומם, ניתן לראות את הנדנדות זזות ללא ילדים עליהם. לאן הכול נעלם? אני שואלת את עצמי. רעד קליל עובר בגופי מחמת הזיכרונות שפוקדים אותי. אני זוכרת שפה ליד העץ המתיימר עד אל על, שאת שורשיו התמירים היה ניתן לראות מחוץ לאדמה, היינו חופרים בורות עמוקים בתקווה להגיע לקצה השני של העולם, אבל כל מה שמצאנו היה צעצועי ילדות נשכחים של הילדים שהיו כאן לפנינו, הצעצועים הללו היו כמו אוצרות מטמון עבורנו, נהגנו להעביר אותם לקופסאות ולצרף מכתב בתקווה שילדינו בבוא העת יוכלו למצוא אותם ולראות שגם הוריהם היו פעם ילדים קטנים שחיפשו אחרי עולמות חדשים שבהם אפשר למצוא חיים קסומים. כעבור כמה צעדים מצאתי את עצמי ליד בור עמוק, שטרם סתמוהו בחול, שבו פעם מצאנו כלב

לעזוב את המקלט להגיע למרומי ההרים לצעוק את מה שליבי חושק לומר לא לוותר על אף פרט להוציא לאור את כל הכאב והתסכול לגרום לליבי להזרים את הדם דרך הפחד שבעורקיי נחרט הגשם נוזל על גופי בעוד דמי קר כקרח חום גופי עולה ומאיץ את האדרנלין השרירים נעים בפני עצמם כמו מריונטות שנשלטות על ידי תת המודע ואז בבת אחד קולות פעמונים צרודות כמו ירי הנשק מפעימים את העמק בעוצמתו עיני נסגרות הדבר היחיד שנותר לראות זה התרוצצות העננים בשמיים הירוקת מתחת וידי ידי הפצועות מעבודת הנול זועקות כי היגון עדיין איננו נפרם

3 דפיקות על הדלת, הלובן של הירח נכנס והצליל על החדר החשוך חשבתי אם כדאי לי לפתוח מה מצפה לי מעבר לדלת מה זה משנה? החיים קצרים חשבתי לעצמי ניגשתי אל הדלת שמתי את היד על הידית והרגשתי את המתכת הקרה מתחת לאצבעותיי מעבר לדלת אפשר היה לשמוע נשימות צלולות וברורות פתחתי את הדלת, והנה הוא עמד שם נסיך חלמתי עליו אין ספור פעמים, וסוף סוף זה התגשם האם להאמין ? האם זאת אשליה? אולי זה חלום נוסף? כמובן, שכל זה היה פרי דמיוני המזוכך באלכוהול מעורבב שהכנתי לעצמי כדי להקהות על הכאב אבל האמת שלא שתיתי אלכוהול, זה מה שרציתי לכתוב, כי בשביל לברוח מהמציאות אנשים חושבים שאלכוהול הוא הפתרון האולטימטיבי.לדעתי אנשים גורמים לעצמם להאמין בכך שיש כל מיני דברים שמקהים על התחושה, אבל זה לא אמיתי או מוחשי, הכול שקר מדומיין. בשבילי כל מה שאני צריכה לעשות כדי להקהות על הכאב זה לעצום את העיניים ולדמיין לעצמי עולם אלטרנטיבי שכל מה שאי פעם רציתי יש בו. למה כל כך קשה להשיג את מה שאנחנו רוצים? יש תמיד קירות לבנים שצריכים להתמודד איתם יש תמיד מחסומים אני לא טובה בלהילחם, אני טובה בלעמוד בצד ולהסתכל על המתר