candleburn

oh no, there again, the sleepless night that is keeping me awake oh no how can i keep go on? everything around me seems to collapse oh no - what have i done? I'm looking forward to living my feelings - but it feels so far away - too far away. it's hard to be honest with yourself - it's hard going forward and then making all the way back. the likelihood of winning someones heart stands next to the likelihood to loving yourself. oh no, there again, i seem being trapped- and the feeling doesnt fade - how is it possible to lose control and just be?

childhood memories - maybe it's the first time -  that i acknowledged today that i've never got over the fact that we moved to Israel. i'll always wonder if it was the right choice - sometimes i think it could have turned out much better for my family if we stayed - my parents would not have struggled that much and maybe had been happier.

סיפורה של הילדה שהפכה להיות אישה החל לפני 21 שנה. הילדה שהייתה פעם שאפתנית וניצחה ביד רמה בחבריה - בדמיונה - הייתה בטוחה בקיום נפלאות והגשמת חלומות - הייתה בטוחה שהיא תקבל אופניים ורודות עם לוגו של בארבי כשהיא תעלה לארץ הקודש - הייתה בטוחה שהיא תקבל בובה בדמות של ילדה אמיתית - הייתה בטוחה שהכל זועק בצבע ורוד ניאון של מרקרים. אני אספר לכם איך זה התחיל ואיך הילדה גדלה אבל עדיין נשארה היא עצמה. מקווה שתוך כדי התהליך אני אבין יותר את  עצמי ואת הסובבים אותי. פרק א'- הכל התחיל בעיירה קטנה אי שם  במחוזות ברית המועצות לשעבר. העיירה שכוחת האל - הייתה מפלטה היחיד. אני זוכרת טוב מאוד את ההתמכרות הראשונה שלי - מסטיקים  - וההתמכרות שצמחה ממנה - אוסף המדבקות - שהיו תמיד צמודות לכל מסטיק ורוד ועיסתי עם ריח שמיימי - מסטיקים בכל מיני צבעים - ומדבקות עם דמויות עליזות מעולם הסרטים המצויירים שרק יכולתי לחלום עליו. אספתי את המדבקות באותה קפדנות כפי שנהגתי כל בוקר לקנות מסטיק אחד אצל מוכרת המסטיקים השכונתית - כן הייתה אחת כזאת אי שם בשנות ה90 - כשמסטיקים עלו אול

שאלה שמעסיקה אותי הרבה בזמן האחרון - והיא איך להיפטר מהעכבות של עצמך? איך להיפטר מהשלשלאות הדמיוניות שכובלות אותך ולא נותנות לך לפרוש כנפיים ? היום עיינתי בברכה שחברה כתבה - שאותה לא ראיתי כמעט שנה, ובמכתב היא כותבת שצריך ליהנות מהחיים ולחיות את הרגע וכמובן לשמור על קשר. מאז שהשתחררתי מצה"ל - אני לא נהנית מהחיים - בחברה של אנשים, אני לא מבלה, ולא ראיתי את חברתי כמעט שנה. העבודה השתלטה - והפכה להיות מרכז חיי - את החברות שלי אני בקושי רואה - והמושג חברות עצמו מתרופף - כיוון שכשאין השקעה בקשר הוא נעלם - אז האם גם החברות עצמה מתאדה? האם החברות נעלמת כלעומת שהייתה ? אני מנסה לחיות את הרגע אבל זה בלתי אפשרי - קשה לפעמים לשחק במשחק החיים - לשחק במשחק החברתי - זה מייגע ומתסכל - לראשונה בחיי הזדהיתי עם דנה ספקטור - אחרי שקראתי את הטור האחרון שלה ב- "7 ימים"  הבנתי במיידי כי אני הרגשתי בדיוק   כמוה בגיל הנעורים וגם עכשיו * אצלה איך שהיא קוראת לזה יש משבר גיל 40 - אבל אצלי המשבר הזה קיים מאז ומתמיד . הבדידות יכולה להיות הדבר הגרוע ביותר וגם הטוב ביותר - אני יכולה ועוד אי

I've started reading this book today. one thing - from the 30 pages i've read - i instantly felt love, compassion, sadness and  happiness - in only a couple of pages the author manages to convey her message - and that's remarkable ! that's what makes you eagerly read the next pages :)

Hey you, I had some thinking to do, and the only thing that is on my mind right now  - is the image of the tall trees near my house and the cat on the second floor - sitting on the balcony. It's strange how each passing day is almost similar to the one before - but as well so different.

your life is passing by, have you ever felt like you've not accomplished anything? i did. it's strange how in one moment you can be the happiest person and then the grumpiest one. The only thing i'm happy about this year - i conquered my fear - i stood in front of a group of 17 people - and lectured about our special services at FEDEX EXPRESS -  I think it's all about your approach to life - when you take it easy - it'll be easy.