הרצון הוא המנוע של החיים
אני עוצמת את עיני, ואני רואה את דמותו מתנוססת מולי, האהבה האמיתית הלא ממומשת שלי. כל כך אהבתי אותו. הלב שלי ניתר כל פעם מחזי בכל עת שראיתיו, והוא לא שם לב. לפעמים אני חושבת על כל האהבה הגדולה הזאת, ותוהה לאן היא נעלמה. מאז לא הרגשתי אהבה גדולה כזו לאף אחד, הידלקות קצרה וחסרת תועלת כן, אבל אהבה כזאת גדול שמרטיטה את האיברים הפנימיים בהחלט לא. האם מאז שהתחלתי להדחיק את האהבה שלי אליו, אבדתי את היכולת לאהוב באמת? מוזר לחשוב שבהתחלה לא סבלתי אותו, אבל כמו בסרטים הטובים, תמיד השנאה צומחת להערצה ואז אהבה, כי אולי אנחנו שונאים בן אדם רק בגלל שמה שיש לו חסר אצלנו, ואנחנו מקנאים? אבל שנאה זאת מילה גדולה, לדעתי אין טעם לשנוא אף אחד, תחושה מיותרת. קשה לי להביט לאחור, כי אני רואה שלא מיציתי את עצמי אף פעם, חייתי עם הפחד בקרבי מהחיים. הפחד אכל אותי לאט ועשה אותי מרירה. בן אדם שלא מבין אותי, הוא לא מבין את הציניות שבדבריי למעשה. הציניות , היא תכונה שהיא חלק ממני, אז זה או שאתם מקבלים או שפשוט לא. כשאני מביטה קדימה, אני רואה את השמש, את הורדים שליד בניין המשרדים שלי, את השביל המתפת