התמימות לאן היא נעלמה?

אני לא יודעת אם לבלוג זה יש קוראים. לא קבלתי תגובה אחת זה שנים.

אבל מי שיזדמן לו להעיף מבט - אני מקווה שהוא לא יראה בי רק אחת שבוכה כל הזמן.

לאחרונה, גרמתי לעצמי לחיות כמה שיותר בהווה ופחות בעבר - כי העבר היה תקוע כמו יתד בלב.

הלב שלי מדמם בלי הפסקה באותם רגעים קצרים שבהם אני נזכרת מה ברח בין אצבעותיי - כל אותם אירועים שעברו ביעף בזמן החטיבה והתיכון, והצבא.

הרבה פעמים אני מתגעגעת באופן שקשה לתאר לסבתא שלי. סבתא נשארה באוקראינה ולא ראיתי אותה 15 וקצת שנה.

היו תקופות שהייתי רואה נשים שדומות לסבתא שלי - ועיני היו מזדגגות מדמעות.

אפילו כשאני רואה סרט ובו דמות של נכדה רצה לעבר סבתא שלה - לא משאיר אותי עומדת וצופה בזה באדישות, עיני ישר נהיות לחות, ושטף של דמעות מלוחות שוטפות את פני כמו אחרי סערה.

אני מפחדת פחד גדול לטוס לאותה מדינה, לעיר הולדתי.

אני מפחדת לראות איך הכל השתנה - מפחדת לדעת איך אחרים חיים.

אני כל הזמן שואלת את חברתי הטובה שהיא מאותה העיירה- מבחינה רנדומלית לחלוטין - אם היא יכולה לבוא איתי, אבל לא תמיד הכל מתאפשר כפי שרוצים.

פעם כשהייתי בת 18 - שזה לא נראה לחלוטין כל כך רחוק - אני עדיין לא מעכלת איך הזמן עבר כל כך מהר.

כשהייתי בת 18 ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה מהחיים - עכשיו כשאני מביטה לאחור - כשאני רואה בני נוער באותו הגיל - אני יודעת שאני כבר לא שם ושגדלתי ושאני בוגרת - אבל לעזאזל אני בכלל לא מרגישה בהתאם לגיל.

למה תמיד את התמימות שלי לוקחים וזורקים לפח? 

בעבודה האנשים מתייחסים אלי כמו אל ילדה, הממונים מתייחסים אלי כאל בוגרת.

אבל אני עוד ילדה ולא חוויתי כלום - ואני כל כך רוצה.

מאיפה להתחיל?

אני נרשמתי ללימודים לניהול מערכות מידע - בהחלט לא מה שחלמתי עליו אי פעם. אבל נרשמתי.

אני הולכת ללמוד ביפו וזה מלחיץ אותי ואני לא רוצה.

- דבר נוסף שאני רוצה לציין - הוא שקוראים לי יוליה - והמערכון הזה שאי שם יצא בתחילת שנת 2000

לגבי "יוליה היא רוסיה" - צרוב לי בנשמה כי אני לא ידעתי עד שהגעתי לצבא שהיה מערכון כזה - וזה תמיד היווה לי דוגמא ללעג ולקלס ולהוכחה שאני לא שווה - אז אם מישהו יעז להגיד את זה לידי - כבר לא אכפת לי. אבל כל כך נמאס ההתייחסות הזאת כלפי השונה והאחר.

נראה לכם שאני החלטתי בגיל 6 לעזוב הכל? נראה לכם שהיה לי קל לקום מהמיטה של סבתא ולנסוע במונית לשדה תעופה - שאותו ראיתי פעם ראשונה בחיי.

מאז שהגעתי ארצה הכל התהפך - קשיי השפה, קשיי ההתאקלמות - מאז מתייחסים אלי אחרת.

כל כך מעצבן שתמיד אנשים חייבים לשים תגיות על אחרים - נכון כולם עושים את זה.

נמאס לי להרגיש אאוטסיידר - באמת שנמאס - אני יודעת שברגע שאני אנחת באוקראינה מדינת הולדתי

הכל יכה בי שוב מההתחלה - קשיי השפה (כי אותה הדחקתי כדי להפסיק להיות שונה), ההתאקלמות - אנשים יסתכלו עלי מוזר - ישמעו מבטא ויידעו שאני זרה.

כמה קשה זה להרגיש לא שייכת - ולא משנה לאן אני אלך.

אני בחיים לא אחשב אחת שהיא רוסיה - כי זה שאני דוברת רוסית לא הופך אותי לאחת.