candleburn

כל כך הרבה זמן שהיה חסר לי את הרגע של השיחה הפשוטה עם חברה. שיחה פשוטה שבה את מרגישה שאת חולקת מידע, ושום צד לא מביע ולו לרגע חוסר רצון או אכפתיות להאזין, השיחה פשוט מתקדמת מעצמה. עד כמה שיחה פשוטה יכולה לגרום לי לאושר עילאי, התגעגעתי לזה כל כך . כשאני חושבת על זה אני מקווה, שהאנשים שאנחנו פוגשים בחיים הם לא סתם בשביל להעביר לנו את הזמן, אלא בשביל ללמוד על עצמנו יותר, וללמד אותם על עצמם דברים שהם לעולם לא תהו לגביהם. יש מקרים שפשוט נהיה חמים ולח בלב, הרגשה מסנוורת, שאת רוצה להרגיש עוד ועוד, ואז היא נגמרת. הרגשה שבה מעריכים אותך וסומכים עלייך מספיק, הידיעה שאת לא גורם שולי במערכת השמש, שיש לך השפעה ולו קטנה ביותר. אני כל כך אוהבת את האנשים שיצא לי להכיר בשנתיים האחרונות (אהמ מריה אהמ אתי *לב*), ואני רוצה להודות להן על זה שהן גורמות לי להרגיש אני, לראשונה מזה הרבה זמן. זה מוזר וכיף בצורה מדהימה להיות מי שאת, ולצחוק ולדבר בזמן שאת יודעת שלא ישפטו אותך, יתייחסו לכל מילה שלך בכבוד, או יותר מכול יאהבו אותך בכל מצב קיים וידאגו לוודא שאת שם ברגע שהלב שלהם פועם ומרגיש בחסרונך. הרגע

Wow what a beautiful song! It's true how blurred the line between love and hate . i hope that one day the love that we feel in our hearts will overcome any obstacles.

If you ever get to know me, you'll know that i'm a total wreck.I'm the most awkward person ever ! everything always fall from my hand and i can't stand still because i need to move some part of my body. but the most important part that no one knows, is that i'm desperate to find love. because sometimes i feel like it doesn't exist nowadays, it feels like a fairy tale you see in the romantic comedies.

There's a strange energy i've been feeling lately. Do you know how it's like to feel out of your own body? It's like my soul doesn't reside in my body limits, it's just overflows my mind. I'm left speechless. Here's a song fom latest "pretty little liars" episode:

I don't know how to feel, I'm quite shocked and numbed. A few minutes ago I heard about the situation in the south part of the country. Some towns are getting hit by rockets, people getting hurt and their children as well, some already died! It's terrifying. I don't understand the reason for these actions. What people get from bombing innocent citizens? I know that those who do it will say we have done them the same thing. We always live in this unending controversy, it's hard. There's always someone to blame, there's always someone's fault. The worst part is the feeling of revenge. I don't get it. Why people in the 21st century have a feeling they need to get revenge? Is it going to change the feeling of their loss? Are they really going to feel better with themselves? Why can't we just live in peace? I think that people have to recall what sixties were all about – peace and love. We need to see that there's no need for weapons and

I love this song ! the lyrics are tight ! I've heard it recently while watchnig the "Prom" movie. this movie has a good soundtrack ! In a need to find some songs from that sountrack for sure :P

This show is brilliant! I was stunned by the acting skills of Ashley Rickards, whom you and I saw in the 6th season on "One Tree Hill". Wow she has grown a lot! She looks like a changed person. I don't really think that she looks like a 15 like she's supposed to be in that show. It always strikes me in amazement remembering her in OTH, how little she looked, and only 2 years after, she looks so much older. Her acting and character reminds me a lot of the acting of Erica Durance in "Smallville". Wow the resemblance is huge, they just make almost the same expressions, it's so weird and at the same time cool! It took me a while till I connected the dots haha. Back to the show (airs on MTV, the current episode is 5 which aired last week), Ashley plays Jenna a 15 year old teenager that lives the regular teenage life, with everyday teenage themes of interest like: love, sex, relationships, trust, friends, and insecurities. She was this invisibl

The one thing I miss the most about my childhood in one of the south Ukraine cities is the autumn. I can still picture it clearly. My grandmothers building, the vegetable gardens behind it, and how it looked like to me as a little kid- the endlessly planted trees. I remember how one day in autumn I was playing there, behind my grandmas home ... I saw all these colorful leaves on the ground, I was collecting them like some kind of bouquet and then throwing them above my head while dancing to the rain of colorfulness of the leaves. Sometimes I miss those days so much. I miss my grandmother, I miss my old home. Although my memories slowly started to drift away, one single familiar smell that reminds me of home brings up scattered memories, of a place and people I called home and friends. . Big Scary - Autumn

Yesterday i saw the pilot for the new series "The Lying Game". I know this show is based on series of books, and since I once was known as a books junkie, it's quite odd that I've not heard of that series. Nevertheless, I was not expecting much, since I didn't like the idea of one girl playing twins, i thought it could really turn out badly... but I was too fast to judge. This show is interesting, it might look like some stereotyped regular teens show, but I've got a gut feeling, that there is something more. The end of the episode left me intrigued . I LOVED the theme song ! you should check it out -> Gun For A Tongue - Butterfly Boucher

יום חדש, מתקשה לקום בבוקר. דוחפת את עצמי בכוח מעל המיטה. אני שומעת את המנגינה הרגועה של השכנים ממול, מנגינה מוכרת מאוד ברשת גל"צ, אשר את שמה אני לא זוכרת. אני הולכת לצחצח שיניים, רואה את השמש מתחבאת מאחורי הררי עננים. מצב הרוח קודר למדי. אני תוהה מה עומד לי על סדר היום. עוד יום שבו אני קמה ועולה על האוטובוס, עוד יום שאני מגיעה למשרד המצוברח שלי, עוד יום שאני מנסה לגלות את הייעוד שלי ולא מצליחה. אני הולכת להכין קפה, דל קפאין, אבל הוא מחזק אותי על הבוקר. מתיישבת על יד השולחן במטבח, קוראת את העיתון היומי. כמו תמיד אותן כתבות חסרות תועלת שנמצאות שם רק בשביל למכור יותר, כתבות על רצח או מוות אכזרי במיוחד, טרור, מלחמה, וכמובן פינת המפורסמים. נראה לי שהדבר היחיד בעיתון שהוא ציני ונורמטיבי זאת הקריקטורה שמופיעה בסוף עיתון "ידיעות אחרונות", שפעם הופיעה ב "24 שעות", כמו תמיד פרט שולי שאני תמיד מזכירה לעצמי. מה לומר, התקדמנו מעיתון אחד לעיתון שני של אותה ההוצאה, אולי זה בשביל הגיוון אחרי השנים הרבות של יובש. אני קמה ושמה את הספל על יד הכיור, כמנהג הימים מבית הורי. אני

לפעמים קשה לאהוב, למה לאהוב, אם כל כך קל פשוט לא? רגשות מסתחררים בראשי מערפלים את מחשבותיי אני מסתכלת קדימה ורואה את השקיעה היא כל כך יפה צובעת את השמיים בצבעים רכים שמחממים את ליבי הצונן הו כמה שמקרים כאלה דלים אני מביטה אל על, אל מגדל המים הישן, הצבוע כחול כצבע הים, כבר שנים שאני עוברת דרכו ואף פעם, לו לרגע אחד לא שוכחת על קיומו או על קיום הבתים שלידו, על הכלב הנובח, אבל אני, לעומת המגדל, כבר לא אני, נשמתי פזורה בכל פינה במורד הרחוב, בכל עת בעוברי שם, אני אוספת פיסה קטנה ותוהה, האם יצא לי אי פעם להרכיב את עצמי מההתחלה?

אני צמאה, אבל אין לי עצבים ללכת לקחת מים. השבוע עבר לי בסחרור חושים. אני כבר לא זוכרת מה ארע כל יום. שונאת את הזיכרון הגרוע שלי. האם אתם מכירים את ההרגשה, שכשאתם חלק מקבוצה – לפחות זה מה שאתם חושבים, כיף לכם עם האנשים בה והכול סבבה, אבל כשזה נוגע לחיים האמיתיים? אז אתם לא מוגדרים כחלק מהקבוצה? אז אני יודעת מה היא ההרגשה, וזאת חרא של הרגשה. אני שונאת את העובדה שחברויות באות והולכות. אני שונאת שלא מחשיבים אותי כחברה למצבים שהם לא בגדר הזמן שאני מבלה עם הקבוצה של האנשים הזאת במסגרת מסוימת. אני כל כך מבואסת לפעמים מזה, אבל אני מנסה להמעיט מהרגשה כמה שיותר. הכי עצוב שכשאתה אומר לאחר איך אתה מרגיש, אז אתה מצטייר כבכיין וחסר בטחון וכל הבולשיט הזה. נמאס לי כבר לאגור את כל מה שאני חושבת ולשכוח. אני מודה לאל, על כל יום שבו אני קמה בבוקר ורואה את הזריחה, רואה את קרני השמש כשהן מלטפות את עורי במהלך היום... שאני מסוגלת לחשוב ולדבר כאוות נפשי. אבל לפעמים, רק לפעמים אני רוצה שהכול ישתנה. אני רוצה שיפסיקו לקטלג אותי בתור השקטה, רוצה שיתייחסו בצורה שווה, אני רוצה שיעריכו אותי לא רק בתור המעשים שאני ע

A song that just summerizes my whole last month ... i don't know how is it possible to live without music, i cant not picture my life without it, that's for sure.

I'm looking at the place where the green trash bin used to stand, but it's not there anymore. The same one that reminds me constantly of him, the h' word, him, oh I loved him so much. And that bin, even though it's not there, I still recall it very clearly. I see the bench in the park, where I and my friend were bullied on. I remember the hiding place between the bushes. I remember a parallel time to this I'm having right now. Out of a sudden I'm a grown up 20 years old girl. And it scares the hell out of me. I don't remember how those years passed by. I was there, I can't go wrong The same trails still exist I walk slowly inhaling the air Trying to remember Trying to piece out my life It's too shattered, I know But there must be a solution There must be someone One single soul That will tell me Darling I get you so But it's time to move on There's no living soul in the past Just shadows of what has been done, And time I

מסתכלת, רואה אפרוריות סביבי, במבט עגמומי מסיטה את מבטי לעבר האופק, אבל שום דבר לא מחכה לי שם. אני מנסה להמשיך לכתוב, אולם אצבעותיי מסרבות לקבל פקודות שהן לא רוצות לקיים. אופק, מילה אחת, אבל כל כך הרבה תוכן מסתתר מאחוריה. אני רואה את עצמי, מחזיקה מברשת צבע, הצבע מותז לכל עבר על בד קנבס. כל טיפת צבע יכולה לסמל דבר אחר, תלוי ביכולת שלך לראות את מה שמסתתר בין הצבעים. אני רואה מיליון אפשרויות, שלא מימשו אותן. אני רואה בחור עם כלב קופצני, שהולך קדימה ולא מסתכל לצדדים, אני רואה בחורה שמחפשת אהבה, ואני רואה את עצמי שלא יודעת להחליט אם ללכת או לעמוד במקום, ולהמשיך להסתכל ללא מטרה. אני עומדת בתחנת אוטובוס, מחכה ומחכה. למה אני מחכה, אף אחד לא יודע, וכך גם אני. להיות חסרת מטרה, זה דבר שמעורר אנטגוניזם חברתי כנגדך. אני מחכה לראות את תגובת הסובב, ומחכה להחליט איך להגיב אליה. לפעמים אני מרגישה מבודדת מהחברה, כאחת שגדלה בה, אבל בעצם לא שייכת אליה. כבר, זה זמן רב שאני שמה לב, לכמה שאנחנו קשורים אחד לשני... ועד כמה אנחנו לא מבינים עדיין, אבל אנחנו קבוצה אחת גדולה של מכרים רחוקים. אנחנו לא קולטים

Got to go, have got to go Don't look back. Please don't look back, Check out what is in front of you, It's not me that is holding you back, It's not your decision that's holding you back, It's the combination of what your past life made you into Please, just don’t look back Scars are surfacing from within your fears I won't tell you to fight them, I won't tell you to listen to your heart, You just see that when the time is right You'll be the one to tell me To tell me the difference from right to wrong You'd be the one to tell me to look back Please go. Go fight your fears, You'd be the one to tell me to come clean You'll know that the past isn't there to hunt me But it's there to show what you were. Your mistakes, It's there to tell you What you can be and what you could be So please don't look back, Or else, are you ready to face your truth? Are you ready to face yourself, without your guar

Some songs from this episode i liked :) ---->

ההתחלה אנחנו לא שמים לב, אבל אנחנו כולנו מקושרים במעין חוט זהב דקיק שאף אחד לא שם לב לקיומו. לא משנה מה גודל המדינה שאתה גר בה, או כמות האוכלוסייה בעיר שלך. אנחנו קרובים אחד לשני יותר מאי פעם. אם פעם חשבנו שזה לא מציאותי לפגוש בן אדם מיבשת אחרת, אז היום זה יותר אפשרי מתמיד. אני לא מדברת על היכולת לטוס ולבקר במדינה רחוקה ולפגוש אנשים. אני מדברת על זה שבעידן הפוסט מודרני שלנו, האינטרנט הוא גורם מגבש – או שבעצם האינטרנט מראה לנו עד כמה אנחנו מגובשים, ללא ידיעתנו. לא פעם נתקלנו במושג "עולם קטן", אבל האם אי פעם תהינו מה זה אומר? האם באמת חשבנו לרגע מה הכוונה בכך? כן ישנה מחשבה כגון: יש לי חבר שמסתבר שיש לנו חבר משותף, מגניב. אבל זה יותר מזה. אני לא מדברת רק על החבר המשותף הספציפי הזה, אני מדברת על זה, שככל שאנחנו מכירים יותר אנשים, יוצא כי בעקיפין אנחנו מוסיפים את עצמנו למעגלים חברתיים נרחבים ביותר, שאף פעם לא שמנו לב אליהם וגם לא נשים, אבל הם קיימים, והם מאחדים אותנו. הם לא מאחדים אותנו רק אל החברים הטובים שלנו, אבל הם מאחדים אותנו בסופו של דבר אל אותם אנשים שעוד נפגוש ונחשוב על