סיפורה של רוז

רוז יצאה לטיול ונעלמה בתוך מערבולת זמן. המערבולת פשוט השתרעה לה בתוך שדה אינסופי של סביונים. סביונים מכל עבר הקיפו אותה ולא אפשרו לאתר דרך אחרת.

רוז הייתה בטוחה שהזמן עצר מלכת. אולם היא לא תיארה לעצמה שכבר 6 שנים עברו להן והיא כבר לא אותה אחת שהייתה בתור נערה. לאן השנים נבלעו להן? לאן הלכו כל הדקות והשעות?

למה הילדה של פעם אימצה לעצמה את כל ההרגלים הנושנים והרעים של חבריה? למה רוז הפכה להיות בודדה יותר מאי פעם? את התשובה לשאלה הזאת היא לא מצאה.

פרק א'

שנים על גבי שנים הייתי בטוחה שאני אלמד ואשתפר ושאהיה הגרסה היותר טובה של עצמי, שאני אלטש את האבן שאני ואהפוך לאבן אמרלד מרהיב. התיכון היה התקופה הכי אפורה וגם התקופה הכי מרהיבה שהייתה לי אי פעם ואז פשוט עם תום התקופה הזאת הגיעו שנתיים שבהן לא עשיתי שום דבר מיוחד עם עצמי וכעבור שנתיים הללו הכל נהיה אפור ודיכאוני – אפור יותר מאפור קודר של יום סגרירי וגשום שלפחות בו היה שמץ של נחמה בעקבות ריח הגשם וההיטהרות -  ואני על סף התמוטטות נפשית אבל אף אחד לא מבין את זה ולאף אחד לא אכפת.

הטלפון מצלצל – ואני לא מסוגלת להושיט את ידי ולענות למי שמעבר לקיו השני. אני שוכבת על המיטה ובוהה בכוכבים הדבוקים לי לתקרה וחושבת לעצמי – אחרי כמה צלצולים הבן אדם יחליט לוותר – ואחרי כמה פעמים של ניסיונות חוזרים ונשנים – הבן אדן מעבר הקו השני יפסיק להתקשר אחת ולתמיד?

אז יש לי תשובה עבור כל מי שאי פעם תהה על כך. קודם כל אחרי הצלצול השישי בד"כ הטלפון מפסיק לצלצל. ואחרי כמה חודשים של חוסר מענה הבן אדם מאבד עניין ולא מתקשר בכלל.

האם ניתן יהיה עדיין לחדש את הקשר? האפשרות קיימת אבל כמעט בלתי אפשרית.

בדיוק עכשיו הטלפון הפסיק לצלצל ואני נושמת לרווחה – עכשיו אני יכולה להעביר את המשך הערב בשקט נפשי. אבל לא כך זה יהיה – זאת תהיה מערבולת של אי שקט שבה אני אקלל את עצמי על כך שלא עניתי וכשאני אפגוש בחיים את הבן אדם שחייג אני ארגיש שפלות רוח ובושה גדולה – וכל פעם זה חוזר על עצמו.

אני ניגשת למטבח ופותחת את המקרר –לא מוצאת שום דבר בר אכילה – סוגרת אותו וחוזרת לסלון – אחרי שעה של בהייה בריאליטי חסר תוכן על משפחה שהתפרסמה והתעשרה בזכות הריאליטי עצמו – החלטתי שוב לנסות את מזלי באזור המטבח –  הושטתי את ידי לעבר המקרר ולתדהמתי הרבה שוב גיליתי שלא מצאתי שם את מה שחיפשתי.

הכל התחיל מהרגע שבו השתחררתי. אני זוכרת טוב מאוד את היום שבו ניגשתי לבסיס כדי להחזיר את כל הציוד ולחתוך את החוגר. עכשיו זה רגש מעורפל – כאילו זה  לעולם לא אירע ופשוט חלמתי עליו. באותה תקופה עוד שמרתי על קשר עם אנשים שאהבתי. ועכשיו קיימת ריקנות מוחלטת – ריקנות שאוכלת אותי כל יום.