צמאה לשינוי

אני צמאה, אבל אין לי עצבים ללכת לקחת מים. השבוע עבר לי בסחרור חושים.
אני כבר לא זוכרת מה ארע כל יום. שונאת את הזיכרון הגרוע שלי.

האם אתם מכירים את ההרגשה, שכשאתם חלק מקבוצה – לפחות זה מה שאתם חושבים, כיף לכם עם האנשים בה והכול סבבה, אבל כשזה נוגע לחיים האמיתיים? אז אתם לא מוגדרים כחלק מהקבוצה? אז אני יודעת מה היא ההרגשה, וזאת חרא של הרגשה.
אני שונאת את העובדה שחברויות באות והולכות. אני שונאת שלא מחשיבים אותי כחברה למצבים שהם לא בגדר הזמן שאני מבלה עם הקבוצה של האנשים הזאת במסגרת מסוימת.
אני כל כך מבואסת לפעמים מזה, אבל אני מנסה להמעיט מהרגשה כמה שיותר.
הכי עצוב שכשאתה אומר לאחר איך אתה מרגיש, אז אתה מצטייר כבכיין וחסר בטחון וכל הבולשיט הזה. נמאס לי כבר לאגור את כל מה שאני חושבת ולשכוח.
אני מודה לאל, על כל יום שבו אני קמה בבוקר ורואה את הזריחה, רואה את קרני השמש כשהן מלטפות את עורי במהלך היום... שאני מסוגלת לחשוב ולדבר כאוות נפשי.
אבל לפעמים, רק לפעמים אני רוצה שהכול ישתנה. אני רוצה שיפסיקו לקטלג אותי בתור השקטה, רוצה שיתייחסו בצורה שווה, אני רוצה שיעריכו אותי לא רק בתור המעשים שאני עושה,אלא בתור מי שאני, שיראו בי בן אדם עם רגשות, שאני גם רוצה לחוות מפגשים חברתיים, לראות עולם, אני רק אני, בת אנוש קטנה שמעולם לא התנסתה במגע חברתי אמיתי, מעולם לא אמרה מה בדיוק עובר בראשה, אני זה מה שאני לא רוצה להישאר יותר, אבל באותה מידה מפחדת להשתנות.