מקושרים - ההמשך ...
מסתכלת, רואה אפרוריות סביבי, במבט עגמומי מסיטה את מבטי לעבר האופק, אבל שום דבר לא מחכה לי שם. אני מנסה להמשיך לכתוב, אולם אצבעותיי מסרבות לקבל פקודות שהן לא רוצות לקיים. אופק, מילה אחת, אבל כל כך הרבה תוכן מסתתר מאחוריה.
אני רואה את עצמי, מחזיקה מברשת צבע, הצבע מותז לכל עבר על בד קנבס.
כל טיפת צבע יכולה לסמל דבר אחר, תלוי ביכולת שלך לראות את מה שמסתתר בין הצבעים.
אני רואה מיליון אפשרויות, שלא מימשו אותן. אני רואה בחור עם כלב קופצני, שהולך קדימה ולא מסתכל לצדדים, אני רואה בחורה שמחפשת אהבה, ואני רואה את עצמי שלא יודעת להחליט אם ללכת או לעמוד במקום, ולהמשיך להסתכל ללא מטרה.
אני עומדת בתחנת אוטובוס, מחכה ומחכה. למה אני מחכה, אף אחד לא יודע, וכך גם אני.
להיות חסרת מטרה, זה דבר שמעורר אנטגוניזם חברתי כנגדך. אני מחכה לראות את תגובת הסובב, ומחכה להחליט איך להגיב אליה.
לפעמים אני מרגישה מבודדת מהחברה, כאחת שגדלה בה, אבל בעצם לא שייכת אליה.
כבר, זה זמן רב שאני שמה לב, לכמה שאנחנו קשורים אחד לשני... ועד כמה אנחנו לא מבינים עדיין, אבל אנחנו קבוצה אחת גדולה של מכרים רחוקים. אנחנו לא קולטים עד כמה אנחנו קרובים אחד לשני עד שאנחנו לא פוגשים את האדם, אותו אדם משותף שמקשר בינינו לבין מי שחשבנו שאנחנו מכירים. זה יכול להיות אנחנו עצמנו, וזה יכול להיום גם חבר ותיק או אח.
אני עולה על אוטובוס, הוא מוביל אותי למקום לא ידוע. אני לא דואגת, יש בי תקווה שעוד לא נגוזה בקרבי, והיא – שאני אמצא את דרכי, גם בסיטואציה שבה אני אדע בוודאות שאני לא יודעת איפה אני, אבל אני אסתמך על האינסטינקטים שלי.
אני רואה את עצמי, מחזיקה מברשת צבע, הצבע מותז לכל עבר על בד קנבס.
כל טיפת צבע יכולה לסמל דבר אחר, תלוי ביכולת שלך לראות את מה שמסתתר בין הצבעים.
אני רואה מיליון אפשרויות, שלא מימשו אותן. אני רואה בחור עם כלב קופצני, שהולך קדימה ולא מסתכל לצדדים, אני רואה בחורה שמחפשת אהבה, ואני רואה את עצמי שלא יודעת להחליט אם ללכת או לעמוד במקום, ולהמשיך להסתכל ללא מטרה.
אני עומדת בתחנת אוטובוס, מחכה ומחכה. למה אני מחכה, אף אחד לא יודע, וכך גם אני.
להיות חסרת מטרה, זה דבר שמעורר אנטגוניזם חברתי כנגדך. אני מחכה לראות את תגובת הסובב, ומחכה להחליט איך להגיב אליה.
לפעמים אני מרגישה מבודדת מהחברה, כאחת שגדלה בה, אבל בעצם לא שייכת אליה.
כבר, זה זמן רב שאני שמה לב, לכמה שאנחנו קשורים אחד לשני... ועד כמה אנחנו לא מבינים עדיין, אבל אנחנו קבוצה אחת גדולה של מכרים רחוקים. אנחנו לא קולטים עד כמה אנחנו קרובים אחד לשני עד שאנחנו לא פוגשים את האדם, אותו אדם משותף שמקשר בינינו לבין מי שחשבנו שאנחנו מכירים. זה יכול להיות אנחנו עצמנו, וזה יכול להיום גם חבר ותיק או אח.
אני עולה על אוטובוס, הוא מוביל אותי למקום לא ידוע. אני לא דואגת, יש בי תקווה שעוד לא נגוזה בקרבי, והיא – שאני אמצא את דרכי, גם בסיטואציה שבה אני אדע בוודאות שאני לא יודעת איפה אני, אבל אני אסתמך על האינסטינקטים שלי.
Comments