candleburn

I was looking everywhere Yet your shadow was nowhere to be found I was looking everywhere Yet I only came across a hollow sound You looked over me, carried me gently I looked at the framed picture, silently Realizing that your face had already faded I was looking everywhere, For the realization, The realization that never came across my mind, You've told me - please don't hide Don't hide under your mistakes, It will not help to reduce the ache, The ache that is blossoming from inside Leaving you only a shadow self I was looking everywhere, You showed up and took the ache, Took mistake by mistake – And let me breathe I've stopped looking I've stopped looking at my shadow self You were there all along Telling me to keep on going on, You have let me breathe I inhaled your lilac scent Slowly comprehending what you've meant That there's no right or ...

ללכת בעקבות הלב החרישי, ללכת בעקבות אדוות הרכות על פני הנהר הצלול, ללכת בעקבות אור מהול בזוהר קוסמי, ואתה יושב שם בפינה, מחכה שהרוח תיקח עימה את כל הצלקות שאתה נושא עימך מידי יום מחכה שהרוח תיקח עימה את כל הזיכרונות שחרוטות לך בתודעה אתה חושב שאיני יודעת, אתה חושב שנכמרו רחמיי, אולם לא כך הדבר, אני מפנה את מבטי ממך והלאה, איני מסוגלת לראות את הכאב שמשתקף מעיני הברונזה העיניים שממשיכות לרדוף אותי בכל שעה וזה לא הצלקות שמפחידות אותי זה לא הכאב שמרחיק אלא הינך אשר הפכת לזר במרוצת הקיצים שעברו אלא אתה שטרם הגלידו פצעייך עיניי הברונזה חוצות הקיצים, בטוחות שנכמרו רחמיי, אבל אין זה כך, הריני פוחדת כי הכאב טרם פסק כי אני עדיין רואה אותו משתקף באדוות הרכות, ואותם ימי צהלה, לא ישובו להיות ואני אמשיך ללכת בעקבות רחשי ליבי, בעקבות כל אותם הצלקות בעקבות כל אותם הזיכרונות ואני אמצא את דרכי אל פתח ליבך שחסמת ואני אמצא את דרכי אל עיני הברונזה ואולם זה לא יהיה כפי שהיה אבל חלקיק ממך ישוב להיות

חשבתי שאם אני אשים על עצמי גלימה אני אהיה מה שתמיד חשבתי שאני אבל מהרגע שהייתה עלי ההסוואה המעטה החל לאט לאט להיסדק והגלימה שפרשתי על זרועותיי החלה לאט להיפרם וכל התסכול אשר נערם שנה על גבי שנה החל לאט לאט להתרוקן ואני, ואני עומדת באמצע הכאוס לא מוצאת את נפשי בי ואני, אני עומדת באמצע הכאוס ונפשי לא פוסקת וממשיכה לגאות ואני, אני עומדת באמצע הכאוס ובוהה על עצמי מהצד מחכה לסטירה המצלצלת ואני נערמת מתחת לכל התסכול מנסה להגיע לפינת הנחמה היחידה פונה ימינה וצועדת שלושה צעדים שלושה צעדים קדימה שלושה צעדים אחורה האם קיים מזור לפחדיי? שלושה צעדים אחורה שלושה צעדים קדימה ואני נמצאת באותה נקודה בנקודת האל חזור באמצע הכאוס אני מחכה שוב לשים את הגלימה ולהמשיך לחיות באשליה כי חיי הם הסוואה אחת בלבד

שנה אחרי שנה, לא ניכר בי שום סממן זמן, איך ייתכן שעדיין הכול נשאר זהה? מביטה לאחור וכל מה שאני רואה זה את ההווה, את ההווה שזור בזיכרונות נושנים ואני עם לבבות בעיניים לבבות מנצנצים שמפזזים להם יחדיו כמה  עוד הזמן יעצור מלכת? עם שירו של הדרור הבוקר אני אדע שהחל יום חדש ועם השעות שיעברו אני אזכר בך ועצבי ירטטו כמו לראשונה כמה קשה לחיות את ההווה כשהוא שזור בעבר עם שירו של הדרור, הכל ישוב כלא היה וכל מה שארע ירגיש כבדיה אבל הלב יחוש כי ממבט ראשון לא מתאהבים מתאהבים עם שירו של הדרור שמזכיר לי אותך על אף שאני לא יודעת על קיומך

היום יום ראשון ה9.6.13 - ומשהו מוזר קורה. לפני שש שנים ביוני 2007 הייתי בכיתה י' ממש כמה שבועות לפני מבחן הבגרות באזרחות - ובאותם שבועות הייתי צופה בסדרה קוריאנית על נערת בריסטה. וזאת הייתה סדרה כל כך חמודה שממש התאהבתי בה ובשחקנים שגילמו את הדמויות. אהבתי נורא את השחקן הראשי וכבר כמה שנים שניסיתי למצוא  סרט או סדרה חדשים בגילומו ולא הצלחתי. באותה תקופה הייתי רק בהתחלת מבחני הבגרויות, ותכנונים לעתיד היו רחוקים - אבל-  אם הייתם שואלים אותי את בת ה16 דאז מה היא חושבת שהיא תעשה בגיל 22 - אחת מהתשובות בטח היו - לא לגור עם ההורים וללמוד תואר באופנה/סטייל/עיצוב/ספרות... איך הכך השתנה? אני בת 22 שצופה בסדרה דומה לזאת שצפיתי בגיל 16 - ואני מתלהבת באותה מידה ואם לא אף יותר - אבל אין לי שום אמביציות או מטרות. האם האל שולח לי פה רמזים ? האם זה אומר שאני צריכה להתעורר ולקחת את עצמי בידיים?  אבל מה עליי לעשות? קבלתי את מכתב הקבלה מהמכללה ושאני חייבת לשלם מקדמה עד ה25.6 - האם להירשם? למה אני עוד פעם מפקפקת בכך? - למה אני לא מתרגשת שהתקבלתי למרות הפסיכומטרי העלוב שלי? ...

אני לא יודעת אם לבלוג זה יש קוראים. לא קבלתי תגובה אחת זה שנים. אבל מי שיזדמן לו להעיף מבט - אני מקווה שהוא לא יראה בי רק אחת שבוכה כל הזמן. לאחרונה, גרמתי לעצמי לחיות כמה שיותר בהווה ופחות בעבר - כי העבר היה תקוע כמו יתד בלב. הלב שלי מדמם בלי הפסקה באותם רגעים קצרים שבהם אני נזכרת מה ברח בין אצבעותיי - כל אותם אירועים שעברו ביעף בזמן החטיבה והתיכון, והצבא. הרבה פעמים אני מתגעגעת באופן שקשה לתאר לסבתא שלי. סבתא נשארה באוקראינה ולא ראיתי אותה 15 וקצת שנה. היו תקופות שהייתי רואה נשים שדומות לסבתא שלי - ועיני היו מזדגגות מדמעות. אפילו כשאני רואה סרט ובו דמות של נכדה רצה לעבר סבתא שלה - לא משאיר אותי עומדת וצופה בזה באדישות,  עיני ישר נהיות לחות, ושטף של דמעות מלוחות שוטפות את פני כמו אחרי סערה. אני מפחדת פחד גדול לטוס לאותה מדינה, לעיר הולדתי. אני מפחדת לראות איך הכל השתנה - מפחדת לדעת איך אחרים חיים. אני כל הזמן שואלת את חברתי הטובה שהיא מאותה העיירה- מבחינה רנדומלית לחלוטין - אם היא יכולה לבוא איתי,  אבל לא תמיד הכל מתאפשר כפי שרוצים. פעם כשהייתי בת 18 ...

The first novel in the trilogy truly left an impact on me. However, while i was reading the second book i sensed the changes in the main characters. Tatiana kept living in the past - and all the flashbacks made it hard to keep reading. Alexander - kept being the best soldier he ever could and tried to be a better person for her -  but he could not escape from the scars the war left on him - he has changed, he knew that. Alexander is not the same young Major in the Soviet army like he was on June 22th 1941. I just hope that Tatiana will be patient enough and have enough strength and love to be beside him for the rest of their life. "אנחנו מתהלכים לבד בעולם הזה, אבל אם יש לנו מזל, רגע של השתייכות למשהו, למישהו,שמחזיק אותנו כל חיינו הבודדים" -  הציטוט הזה המופיע בסוף הספר - מסכם את עלילתו בצורה מושלמת. הספר לא היה אינטנסיבי כמו הראשון והיו בו יותר מידי הבזקי עבר. המשכתי לקרוא כי טטיאנה היא אחת  הדמויות המרתקות. השתתקתי לרגע שהיא תתאהב מחדש שבו היא תעזוב את העבר....