העולם הסודי של ליבי - פרק שני

הזיעה נגרה בגבי. איך מרגישים כשאתה אוהב בן אדם אחר? – איזו מן הרגשה זאת?

ידעתי את התשובה, לא הייתי צריכה לחשוב שנית, לא הייתי צריכה להיות שקולה ועניינית לראשונה בחיי הקצרים. ידעתי כי לאהוב מישהו אחר זה דבר שגדול ממני, זה רצון עז להגן על אותו אדם, להוקיר אותו, לגרום לו להרגיש טוב אבל עם זאת להוביל אותו בדרכו לעזור לו שלא לסטות מנתיבו, להיות שם בכל נחשול שתוקף אותו, להיות שם בכל אתגר וצעד, להיות איתו שם בהתגשמות חלומותיו.

עצמתי את עיני, שאפתי את כל האוויר שראותי יכלו להכיל ואז נשפתי באיטיות – נותנת לצער וליגון לשטוף את הסימנים הכחולים על ברכי וידי, כנדבך אחד שמורידים מעל השני – נוצר רושם שאני הייתי שקועה יותר מידי בעבר ככה שלא הצלחתי להביט קדימה.

הגוף שלי כאב, אבל הנשמה שלי שרפה את כל אברי הפנימיים, איך יכולתי לתת לו ללכת? איך יכולתי לעזוב אותו ברגע של שפל?

דפנה ידעה את כל אשר אירע, היא הייתה שומרת סודי היחידה, לא יכולתי לתת לאחרים לגלות שנטלתי אחריות על דבר שהכביד על ליבם, שאותו הם ניסו לשכוח אבל לא הצליחו.

"ליבי!", שמעתי קריאה מאחורי וראיתי אדם שמתקרב לקראתי, זה היה רוברט, קראתי לו רוב בקיצור, והוא ממש לא אהב את זה, לכן במקום לגעור בי הוא העלה חיוך גדול על פניו, כזה חיוך שראו את השקעים עמוק בתוך לחייו.

"מה העניינים גברתי"?, רכנתי לקראתו וחבקתי אותו לאות שלום, "האם גברתי זקוקה פה להרמת הכריות מאחורי גבה לנוחיות מרבית?", ניסיתי בכל כוחותיי לבלוע את הצחקוק שפרץ מגרוני, ושנינו כבר דברנו על אותם הנושאים הרגילים כאילו דבר לא אירע ואנחנו יושבים באיזה בית קפה מקומי ושותים קפה להנאתנו, בעוד אני מנשנשת איזה קרואסון שוקולד ענקי להרגעת המפלצת בתוכי שהפיצה רעשים מוזרים וחשק בעוד שוקולד מכפי שיכולתי להכניס עוד לקיבולת הרגילה של קיבתי.

"רוב, אני נורא שמחה לראות אותך, מקווה שאני לא גוזלת יותר מידי מזמנך היקר, אני יודעת שאתה עובד, והעבודה הזו חשובה לך, אני לא רוצה להוות לך לטורח", "דפי את צוחקת עלי? איזה טורח ואיזה נעליים? את יודעת איך שמחתי לצאת להפסקה כבר? העורך הראשי מפיל עלי טונות של עבודה, לא ידעתי איך אני אצא משם בחיים, אבל כשאתה משמיע את מילת המפתח – חולה, העורך מתחיל לגמגם ושולח אותך לחופשי בהינף יד, פוחד שמא ידבק בחיידק הקטלני ויישאר מרותק למיטתו בעוד שאני עובדו הזוטר ינסה לתפוס את מקומו, את רואה הכול מסתדר בסוף".

נשמתי נשימה עמוקה, נזכרתי בנמשיו המפוזרים כמעט בסדר סימטרי על פניו, על חיוכו שופע טוב הלב.

כאב החד שהרגשתי עמוק בליבי פילח בגופי יותר מכל פעם אחרת, ידעתי שאני אשמה, המצפון הכביד עלי, אני לא מאמינה שנתתי לו ללכת, אם לא אני הוא היה עכשיו כאן לידי, מסיט את הווילון, שם כד חדש של סחלבים הכה אהובים עלי בעודו מפנה את מבטו שזהר בהילה שלא יכולתי להסבירה, שואל אותי אם יש איזה מנגינה חדשה שהוא יכול לנגן לי בגיטרה האהובה עליו, מביט עלי ארוכות מפענח את רשמי פני, ולבסוף קולו הרגוע והשלו היה שואל "מה הפעם, נלך לכיוון היותר בלוזי אולי להערב? להנעים את האווירה הקודרת כאן, מה את חושבת? " – כמובן הוא אף פעם לא המשיך בלי רשותי המלאה.

עיני החלו לנצנץ לאור זוהר הירח הלבן המלא היום, ניערתי את ראשי בקלות, ניסיתי ללא הועיל למנוע את המעשה שעלה במוחי, ידעתי שאם אני אוציא לפועל את הרעיון שעלה לי באותו הרגע,הוא בוודאות לא יביא לשום דבר טוב, אבל הייתי חייבת לנסות. שמעתי את קולו של רוב עוד מהדהד בכל תא בגופי "ליבי את חושבת שרוח סערה הייתה עוצרת אותי מלראותך? את רואה אותי נלחם על דבר שאני רוצה להשיג, אבל את כאן שוכבת ללא ניע, את לא עושה שום דבר כלל, את חושבת שהעולם יבוא אלייך? אם כן את טועה, את חייבת להושיט יד ולתפוס את העולם מהר ככל האפשר לפני שהוא יחמוק ממך, אחר כך יהיה כמעט בלתי אפשרי לתפוס את קצה החוט שאת יודעת שיהווה בשבילך את הפתרון שאת מנסה למצוא".