העולם הסודי של ליבי - המשך

החום של הלחות אופף אותי. אני עושה את דרכי למקום לא ידוע.רק לפני שעות ספורות התחלתי את מסעי, ספרתי אינספור עצי אורן למרגלות הכבישים.
רק שבוע שעבר חייתי חיים רגילים, אבל הכול השתנה, כמו שזה תמיד קורה.ברגע אחד נתון הייתי יכולה להיות בבית וברגע אחר כבר הייתי על הרגליים הולכת לעבר כיוון לא נודע.
הכאב המצטבר בעקבות האכזבות המצטברות מוביל אותי למקום בו אני אצליח להתחיל הכול מחדש.

"היי ליבי" שמעתי מרחוק,לא הייתי מרוכזת, לא הבנתי על מי מדובר,לקח לי דקה או שתיים להבין שהקול ששמעתי מרחוק בעצם היה מופנה אלי.הסתובבתי בזהירות, מולי עמדה ילדה גבוהה בעלת עיניי תכלת אפור הכי יפות שראיתי, שיער שחור כזפת הסתלסל לאורך גבה. לקח לי עוד רגע בשביל לזהות את האפיונים הללו, ואז הבנתי,הידע הפציע במוחי, באותה מהירות כמו שהוא נעלם – דפנה.
סרקתי את מוחי, חיפשתי תשובות אבל לא הצלחתי למצוא,רציתי להבין מה היא עושה בכביש הנטוש.
האם היא עוקבת אחרי? או שאני חולמת? לקחתי יוזמה והחלטתי להגיב לה.
"דפנה מה את עושה כאן"?שאלתי בצורה התמימה ביותר.
"ליבי, ליבי, מה את חושבת שאני אתן לך לנדוד כך ברחבי העיר לבד? אם זה אי אפשרי להחזיק אותך בבית זה לא אומר שאני אפשר להצטרף בנדודייך, אני יודע שהמצב שבו שאת נמצאת לא ייעלם, אני מנסה להיות שם בשבילך אבל אין לי מושג עוד כמה זמן אני אצליח להמשיך כך".
דפנה הוצפה בתחושת מועקה כבדה, וזאת בעקבות תאונת הדרכים ששתינו עברנו. הכול אירע בדיוק לפני שנה, כשדפנה החליטה שאנחנו צריכות לעשות ערב בנות.לקחנו את האוטו של ההורים שלה.היא הייתה הנהגת, אני עדיין זוכרת את המחשבה שעלתה בראשי אז,ולעולם אני גם לא אשכח כי גם באותו הרגע – הנורא מכל קרה.באותו הרגע לא הרגשתי כלום, שום כאב, אני זוכרת רק את הפאנלים הלבנים בחדר בבית החולים.

הזוהר הלבן עוטף אותי, אני מרגישה כאב חד שמגיע מידי השמאלית. אני מנסה לצמצם את עייני ורואה שמשהו מחובר אל הווריד שלי, לא ידעתי מה זה, או שפשוט לא הבנתי.סביבי ישבו הרבה אנשים, הפרצופים מוכרים אבל אני לא מצליחה להיזכר בשמם. לא לקח לי הרבה זמן להיכנס להיסטריה, ואז פתאום מישהו נגע בי.שמעתי קול שמימי ומלטף מדבר מהגוף

המוכר: "הכל יהיה בסדר מותק, אמא כאן." אמא, צליל כל כך מוכר בעל 2 הברות בלבד שמצליח לזעזע את אוזני.דמעות ניגרו בעיני והחלו לזלוג באיטיות.

ידעתי שאני לא אצליח לשתוק עוד הרבה זמן, אני יודעת שאני חייבת לחשוף את הסוד הטמון עמוק בליבי, הסוד שמניע אותי הלאה, הסוד שיכול להחריב עולמות של אנשים אחרים.
אני נמצאת במצוד אחרי האמת עבור קיומי, הזהות האמיתית שלי.
לחיות כשבמוחך מבזיקים כל רגע זיכרונות מהעבר שהוא לא באמת עבר.ידעתי שבאותו הווה קדום הסתרתי משהו,סוד, שדפנה יודעת אבל מנסה להגן עלי ממנו.
הרופאים עומדים ליד האנשים בעלי הפרצופים המשונים, אני מסוגלת לקלוט רק את הבעות פניהם העקומות. האם הם כועסים או עצובים? אני לא הצלחתי להחליט.
מה עשיתי בכביש הנטוש? את מה חיפשתי? ולמה לא הרגשתי את דפנה פוסעת באיטיות מאחורי?
אמא שלי מחזיקה לי את היד ביד ימינה, ועם היד שמאלית שלה מלטפת את שיער השוקולד החלק שלי שמגיע לי עד כתפי. היא לוחשת משהו לאוזני.אני מנסה לחבר את המילים: "... אני יודעת על מה את חושבת חומד, תפסיקי אנא לתהות בעבר, תיצמדי לעתיד, אני אהיה שם לצידך, אל תנסי לעשות את הבלתי אפשרי, החיים שלך הם בהווה." עכשיו כשההכרה חוזרת אני מבינה שלא באמת הייתי באופן מוחשי על הכביש הנטוש, אני לא מבינה איך זה אפשרי, חשתי שזה כל כך אמיתי, לא די באמיתי, מציאותי.
מעניין כמה זמן אני שוהה בבית החולים, האוויר הקריר נכנס לנחירי וצובט לי את שערות הברווז בכל גופי, אני מריחה ריח מוכר, הבושם Lauren, אחד והיחיד הבושם הצרפתי של דפנה.בושם ששום פגיעה מוחית לא ימנע ממני לשכוח.
בפינה חשוכה אני מזהה גוף רחוק ולא מוכר, נער גבוה בעל שיער שחור שופע, הוא לבש מכנסי טרנינג חומות וחולצת טריקו לבנה של להקה מסוימת, להקה שאני חושבת שאני מכירה– the muse.
הלב שלי נצבט בלי שום סיבה, למה הנער הזה מוכר לי? ולמה הוא לובש חולצה של להקה שאני מרגישה שאני אוהבת?...