candleburn

אני עוצמת את עיני, ואני רואה את דמותו מתנוססת מולי, האהבה האמיתית הלא ממומשת שלי. כל כך אהבתי אותו. הלב שלי ניתר כל פעם מחזי בכל עת שראיתיו, והוא לא שם לב. לפעמים אני חושבת על כל האהבה הגדולה הזאת, ותוהה לאן היא נעלמה. מאז לא הרגשתי אהבה גדולה כזו לאף אחד, הידלקות קצרה וחסרת תועלת כן, אבל אהבה כזאת גדול שמרטיטה את האיברים הפנימיים בהחלט לא. האם מאז שהתחלתי להדחיק את האהבה שלי אליו, אבדתי את היכולת לאהוב באמת? מוזר לחשוב שבהתחלה לא סבלתי אותו, אבל כמו בסרטים הטובים, תמיד השנאה צומחת להערצה ואז אהבה, כי אולי אנחנו שונאים בן אדם רק בגלל שמה שיש לו חסר אצלנו, ואנחנו מקנאים? אבל שנאה זאת מילה גדולה, לדעתי אין טעם לשנוא אף אחד, תחושה מיותרת. קשה לי להביט לאחור, כי אני רואה שלא מיציתי את עצמי אף פעם, חייתי עם הפחד בקרבי מהחיים. הפחד אכל אותי לאט ועשה אותי מרירה. בן אדם שלא מבין אותי, הוא לא מבין את הציניות שבדבריי למעשה. הציניות , היא תכונה שהיא חלק ממני, אז זה או שאתם מקבלים או שפשוט לא. כשאני מביטה קדימה, אני רואה את השמש, את הורדים שליד בניין המשרדים שלי, את השביל המתפת

אני תוהה לפעמים בנוגע לאפשרויות והזדמנויות שניתנו לנו בחיים. קורה שאנחנו פוגשים בן אדם ונקשרים אליו, ואז הקשר הולך ודועך אבל האהבה שלך כלפיו נשארת להיות באותה מידה. אז מה בעצם נותר לך לעשות? כל האהבה הזאת ממלאת אותך, ואתה לא יודע מה לעשות איתה. האהבה הזו לאט מכלה את כל הרגשות החיוביים שלך. ברגע שאתה לא מצליח להחזיר את האהבה שלך חזרה, ורק אוגר אהבה כלפי אחר, היא מתחילה להפוך לעשן גופרי סמיך בגוף שמאפילה על הרגשות החיוביים שהרגשת כשאהבת. אהבה זה דבר כואב, במיוחד כשהצד השני לא מחזיר לך אותה. ניסיתי שנים להביט אחורה , ולנסות לראות מה בעצם השגיאות שעשיתי בשביל לתקן אותם. כשאני מביטה אחורה, כל מה שאני רואה ומרגישה זה ריק (עם חיריק) .... כל מה שארע כביכול לא מורגש, לא קיים, מודחק אי שם וכלוא בתודעה. להעלות חיוך על שפתי, הייתה פעולה כל כך פשוטה, כך שהרביתי לעשות אותה. החיוך המתנוסס על השפתיים לפעמים מעיד על כאב הרב שהוא מכיל בתוכו..... לכן לא תמיד החיוך שהאיר את החדר סביבי, באמת האיר את הנשמה שלי מבפנים, אלא פשוט דעכתי לאט יותר. לפעמים, אבל רק לפעמים הייתי רוצה שוב להסתכל על בן אדם, אבל באמת ל

תמיד האמנתי בזה שיש סיבה לכל דבר שקורה לנו... זה הזוי לחשוב שזה באמת ככה... אבל זה בהחלט גורם להגביר את האמונה בכך שלנשמה שלנו יש ייעוד בחיים האלה, שלא סתם באנו לעולם הזה בשביל לראות את כל הסבל והמלחמות. אני עוד מעט מגיעה לפוסט מספר 200, בכמעט 4 שנים זה הישג שהוא לא מרשים בכלל....אבל זה באמת משהו. כל כך קשה לי להתבטא לאחרונה, אני כבר לא זוכרת מתי בפעם אחרונה אמרתי כל מה שעל ליבי, אבל בצורה מובנת. ל פעמים אני חושבת שכל מה שיוצא מפי זה סתם רצף הברות חסרות משמעות אשר לא מובנות לאף אחד. על הדרך כשאני פוגשת אנשים, אני כל פעם מחדש נפעמת מרבגוניות אופיים.  אני תמיד תוהה אבל - מתי באמת יוצא לנו לראות את הפנים האמיתיות של האנשים שאנחנו פוגשים? או שכל היחסי הגומלין האלה מועברים דרך מסכות שאנחנו בוחרים כביכול לשים על עצמנו בשביל הגנה. אם אנשים היו מפסיקים את המירוץ המטורף של החיים לרגע...עוצרים להביט סביבם.  מתי בפעם האחרונה ביליתם עם אחד ההורים שלכם? מתי בפעם האחרונה עצרתם להריח איזה ורד בגינה? מתי בפעם האחרונה הפסקתם לחשוב על איזה בגד או נעל אתם צריכים או על איך שאתם נראים, א

אני מרגישה כל כך בודדה לפעמים, אולי זה בגלל השקט העצמי שאני כל כך זקוקה לו, אבל אני לא זוכרת יום אחד שבאמת אהבתי בן אדם, אהבה חברית כזו, אהבה חברית רגעית כן, אבל אהבה חברית אמיתית וכנה מכל הלב לא הייתה לי בחיים. אני מייחלת ליום שבו יהיה לי בן אדם שיאהב אותי כמו שאני, שידבר איתי כל כמה זמן, שישאל לשלומי – סתם ככה בלי שום סיבה, סתם להראות שאכפת. אני הרבה פעמים אמרתי שאני לא בן אדם כזה שעושה את זה לאחרים, מצלצל וכאלה... אבל עכשיו כל כך בא לי יחס, יחס חברי כנה ומכל הלב, חבר שיעמוד לצידי וישמור את הסודות הכמוסים שלי והמחשבות השחורות..... אבל אני לא חושבת שזה יקרה פעם. אני אמשיך להלך בשדות הירוקים בעודי מסניפה את הריח של הפרחים והעלים, אני אמשיך להביט בשמיים ולחייך חיוך מטומטם, אמשיך להביט הלאה בתקווה שיעד יקרוץ לי ויזמין אותי ללכת אחריו ולהגשימו. זה לא שלא כיף לי לבד....יש בזה משהו מרפא ומרומם את הרוח לפעמים...אבל לפעמים רק לפעמים ה"מה שלומך" בבוקר או בכל שעה שהיא...תעשה כזה נחת על הלב ... שלא תאמינו עד כמה זה ירגש את הבן אדם.... אז אני מבקשת מכל מי שקורה את הבלוג...אם יש כאלה...

זה מוזר אבל מאז שהתגייסתי אני מרגישה שהפסקתי לעשות דברים שאני אוהבת, הרגשתי שזה לא מגיע לי ליהנות מהדברים הקטנים האלה, כיוון שאני לא תורמת מספיק או אם בכלל, ומכל מיני סיבות הזויות כאלה. עבדתי קשה גם בלרצות את האנשים, כל מילה שהוצאתי מפי חשבתי כפליים לפני שאמרתי אותה, דאגתי לגבי ההצטיירות שלי בפני אנשים, וזה עדיין קורה לי. החלטתי שמהשנה אני אעשה מה שאני מרגישה לנכון ומה שאני אוהבת, אני אנסה לרצות כמה שפחות אנשים, אני מחליטה לרצות את עצמי. חזרתי ללכת למרחקים ארוכים. בחיי שזה עושה לי טוב! לא דמיינתי עד כמה, באנוכיות הפסקתי ללכת בטענה שהשתנתי וזה לא מתאים לי. הליכה זאת פעולה שמנקה לי את הראש שמטהרת לי את ההרגשה, זה משהו שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי מסיבה כלשהיא. התחלתי ללכת מעיר ליד הבסיס שלי לעיר שבה אני גרה ברגל (לפעמים) וזה כזה כיף! ואני כן לוקחת אוטובוס לפני שאני מתחילה את המסע כי ללכת מהבסיס הביתה ייקח לי לפחות 3 שעות. כשאני הולכת אני רואה טריליון פרחים בצבעי צהוב אדום ולבן מסביבי,את השדות פורחים זה עושה לי טוב על הנשמה. וכן על הדרך אני מריחה שדה תותים שמריח כמו גן עדן, שבהתחלה לא שמתי

מישהו ראה אמריקן איידול? אז לאחרונה הייתי ממש מוטרפת על האודישנים, אבל משהו מוזר קורה כשמתחילים לבחור את המתמודדים האחרונים. בד"כ כל המתמודדים שכבר בחרת לעצמך כזכאים לזכות ולזכות בתהילה מקבלים בתשובה שאותה כל כך השתוקקו לשמוע את הלא. בסוף יש את קבוצת המתמודדים שבנויה מחצי מתמודדים שבאמת מגיע להם לזכות ותמיד יש את החצי הנוסף, שאי אפשר לדעת אם הם עברו מרחמים או לא, אבל הם בהחלט פשוט לא עונים על הקריטריונים שהשופטים בעצמם הציבו. גם שידור הקליפ של ג'ניפר בסוף התוכנית שבוע שעבר בכלל לא היה לעניין...כאילו מה היא צריכה לגלוש על זרי הדפנה של הפופולריות של התוכנית בשביל לקדם את הקליפ האישי שלה...זה פשוט לא נכון.

כמו תמיד יש לי הרגשה מקדימה לגבי סדרות. אני פשוט יודעת מה יהיה להיט...עד כמה שזה נשמע מצחיק. לדעתי זאת אחת הסדרות הטובות. הדמויות מדהימות והן מדברות באמת על נושאים יומיומיים שיכולים לקרות....כמו על הקשר בין חברים ומשפחה, על כל אותם ערכים חשובים: סובלנות,הדדיות,יושר,חברות,כבוד... ועד כמה קשה לשמור עליהם כשהם מצטלבים. אחת השחקניות הראשיות ALY MICHALKA גם שרה בפרקים מסוימים...ובאמת נתנה הרבה מעצמה לדמות...והחיבור שלה ושל ASHLEY TISDALE מדהים בעיני, שילוב שאף פעם לא הייתי מצפה שיקרה, ובאמת רואים שיש אינטרקציה אמיתית וכנה..זה מועבר טוב מאוד דרך המסך. זה שבעצם כל הסדרה סובבת סביב קבוצת מעודדות זה לא אומר שזה קיטשי ובנאלי...יש כל כך הרבה קטעים אנושיים ומלבבים בין לבין שפשוט עושים את הסדרה הזו למה שהיא - להיט.