לאחרונה...

זה מוזר אבל מאז שהתגייסתי אני מרגישה שהפסקתי לעשות דברים שאני אוהבת, הרגשתי שזה לא מגיע לי ליהנות מהדברים הקטנים האלה, כיוון שאני לא תורמת מספיק או אם בכלל, ומכל מיני סיבות הזויות כאלה. עבדתי קשה גם בלרצות את האנשים, כל מילה שהוצאתי מפי חשבתי כפליים לפני שאמרתי אותה, דאגתי לגבי ההצטיירות שלי בפני אנשים, וזה עדיין קורה לי. החלטתי שמהשנה אני אעשה מה שאני מרגישה לנכון ומה שאני אוהבת, אני אנסה לרצות כמה שפחות אנשים, אני מחליטה לרצות את עצמי. חזרתי ללכת למרחקים ארוכים. בחיי שזה עושה לי טוב! לא דמיינתי עד כמה, באנוכיות הפסקתי ללכת בטענה שהשתנתי וזה לא מתאים לי. הליכה זאת פעולה שמנקה לי את הראש שמטהרת לי את ההרגשה, זה משהו שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי מסיבה כלשהיא. התחלתי ללכת מעיר ליד הבסיס שלי לעיר שבה אני גרה ברגל (לפעמים) וזה כזה כיף! ואני כן לוקחת אוטובוס לפני שאני מתחילה את המסע כי ללכת מהבסיס הביתה ייקח לי לפחות 3 שעות. כשאני הולכת אני רואה טריליון פרחים בצבעי צהוב אדום ולבן מסביבי,את השדות פורחים זה עושה לי טוב על הנשמה. וכן על הדרך אני מריחה שדה תותים שמריח כמו גן עדן, שבהתחלה לא שמתי לב אליו. מי יוותר על כל הנוף הזה בשביל נסיעה חינם באוטובוס? בהחלט לא אני! כשאני הולכת אני מרגישה שיש לי מטרה. תצחקו לעצמכם כנראה כשתשמעו מה היא, אבל המטרה פשוטה, והיא – להגיע הביתה. כן אני חיה בשביל מטרה מסוימת, אני חייבת מטרה וחייבת למלא אותה, אחרת אני מרגישה ריקנות ואז כל מיני פחדים משתכנים בי וגורמים לי להזיות מוזרות ורעד שמציף אותי מידי פעם. הרבה פעמים אני מגיעה לנקודה שבה אני תוהה מה אני אעשה אחרי שאני אשתחרר, האם יהיה לי מספיק כסף? האם לגור בבית וללמוד קרוב לבית? האם לעבור לגור ליד האוניברסיטה או איפה שאני אלמד, מה לעזאזל לעשות? מה ללמוד? כל כך הרבה שאלות מתרוצצות אצלי בראש ללא מענה.