מבט פנימה

אני תוהה לפעמים בנוגע לאפשרויות והזדמנויות שניתנו לנו בחיים.
קורה שאנחנו פוגשים בן אדם ונקשרים אליו, ואז הקשר הולך ודועך אבל האהבה שלך כלפיו נשארת להיות באותה מידה. אז מה בעצם נותר לך לעשות? כל האהבה הזאת ממלאת אותך, ואתה לא יודע מה לעשות איתה. האהבה הזו לאט מכלה את כל הרגשות החיוביים שלך.
ברגע שאתה לא מצליח להחזיר את האהבה שלך חזרה, ורק אוגר אהבה כלפי אחר, היא מתחילה להפוך לעשן גופרי סמיך בגוף שמאפילה על הרגשות החיוביים שהרגשת כשאהבת.
אהבה זה דבר כואב, במיוחד כשהצד השני לא מחזיר לך אותה.
ניסיתי שנים להביט אחורה , ולנסות לראות מה בעצם השגיאות שעשיתי בשביל לתקן אותם.
כשאני מביטה אחורה, כל מה שאני רואה ומרגישה זה ריק (עם חיריק) .... כל מה שארע כביכול לא מורגש, לא קיים, מודחק אי שם וכלוא בתודעה.
להעלות חיוך על שפתי, הייתה פעולה כל כך פשוטה, כך שהרביתי לעשות אותה. החיוך המתנוסס על השפתיים לפעמים מעיד על כאב הרב שהוא מכיל בתוכו.....
לכן לא תמיד החיוך שהאיר את החדר סביבי, באמת האיר את הנשמה שלי מבפנים, אלא פשוט דעכתי לאט יותר.
לפעמים, אבל רק לפעמים הייתי רוצה שוב להסתכל על בן אדם, אבל באמת להסתכל אל תוך נשמתו, אל תוככי לבבו, ובתמורה הייתי רוצה שהוא יסתכל בי באותו אופן, באותה מידת רצינות, בלי שום ציניות, רק מבט עמוק ורציני. ואחר כך הייתי רוצה שהוא יביט איתי בשלווה לעבר הצורות המוזרות של העננים בשמיים ופשוט יתחיל לדבר... יגיד מה שהוא מרגיש באותו רגע, ומה הציפיות שלו מהעתיד.... בלי להתיימר להיות מה שהוא לא...פשוט נטו לחשוף מה שהוא, ואני אחשוף מה שאני.
הלכתי עם עצמי ועם האנשים שסביבי סחור סחור, מאבדת עניין וממשיכה לפחד.
פחד היא מילה גדולה, אבל יותר מכך היא ממצה את עצמה ברגע מסוים ושוב מתחילה מחזור חדש...כשהפחד ממצה את עצמו הוא יכול להתבטא בשני אופנים: 1. הפחד הורס אותנו 2. הפחד מוציא את המיטב שבנו.
זאת מלחמה תמידית עם הפחד, ולעולם לא נדע באיזה מלחמה ננצח אם לא ננסה, אבל הניסיון עצמו מכשיל לפעמים.

אני מקווה שתמצאו את האדם שיביט פנימה ויראה אתכם באמת.