אנחנו תמיד מייחלים להרגיש חשובים...

אני מרגישה כל כך בודדה לפעמים, אולי זה בגלל השקט העצמי שאני כל כך זקוקה לו, אבל אני לא זוכרת יום אחד שבאמת אהבתי בן אדם, אהבה חברית כזו, אהבה חברית רגעית כן, אבל אהבה חברית אמיתית וכנה מכל הלב לא הייתה לי בחיים. אני מייחלת ליום שבו יהיה לי בן אדם שיאהב אותי כמו שאני, שידבר איתי כל כמה זמן, שישאל לשלומי – סתם ככה בלי שום סיבה, סתם להראות שאכפת.

אני הרבה פעמים אמרתי שאני לא בן אדם כזה שעושה את זה לאחרים, מצלצל וכאלה...

אבל עכשיו כל כך בא לי יחס, יחס חברי כנה ומכל הלב, חבר שיעמוד לצידי וישמור את הסודות הכמוסים שלי והמחשבות השחורות..... אבל אני לא חושבת שזה יקרה פעם.

אני אמשיך להלך בשדות הירוקים בעודי מסניפה את הריח של הפרחים והעלים, אני אמשיך להביט בשמיים ולחייך חיוך מטומטם, אמשיך להביט הלאה בתקווה שיעד יקרוץ לי ויזמין אותי ללכת אחריו ולהגשימו.

זה לא שלא כיף לי לבד....יש בזה משהו מרפא ומרומם את הרוח לפעמים...אבל לפעמים רק לפעמים ה"מה שלומך" בבוקר או בכל שעה שהיא...תעשה כזה נחת על הלב ... שלא תאמינו עד כמה זה ירגש את הבן אדם.... אז אני מבקשת מכל מי שקורה את הבלוג...אם יש כאלה.... תתנתקו לרגע מהדברים שאתם עושים בד"כ, תחשבו על היקרים לכם ותכתבו להם הודעה אחת קצרה ופשוטה כמו "מה נשמע?"

זה יגרום ליקיר לבכם לדעת שאתם חושבים עליו ושעדיין הוא חשוב לכם, וזה מה שעושה את כל ההבדל... להרגיש חשוב... האם זה לא בשביל מה אנחנו חיים?