הרצון הוא המנוע של החיים

אני עוצמת את עיני, ואני רואה את דמותו מתנוססת מולי, האהבה האמיתית הלא ממומשת שלי.

כל כך אהבתי אותו. הלב שלי ניתר כל פעם מחזי בכל עת שראיתיו, והוא לא שם לב.

לפעמים אני חושבת על כל האהבה הגדולה הזאת, ותוהה לאן היא נעלמה. מאז לא הרגשתי אהבה גדולה כזו לאף אחד, הידלקות קצרה וחסרת תועלת כן, אבל אהבה כזאת גדול שמרטיטה את האיברים הפנימיים בהחלט לא.

האם מאז שהתחלתי להדחיק את האהבה שלי אליו, אבדתי את היכולת לאהוב באמת?

מוזר לחשוב שבהתחלה לא סבלתי אותו, אבל כמו בסרטים הטובים, תמיד השנאה צומחת להערצה ואז אהבה, כי אולי אנחנו שונאים בן אדם רק בגלל שמה שיש לו חסר אצלנו, ואנחנו מקנאים?

אבל שנאה זאת מילה גדולה, לדעתי אין טעם לשנוא אף אחד, תחושה מיותרת.

קשה לי להביט לאחור, כי אני רואה שלא מיציתי את עצמי אף פעם, חייתי עם הפחד בקרבי מהחיים.

הפחד אכל אותי לאט ועשה אותי מרירה.

בן אדם שלא מבין אותי, הוא לא מבין את הציניות שבדבריי למעשה. הציניות , היא תכונה שהיא חלק ממני, אז זה או שאתם מקבלים או שפשוט לא.

כשאני מביטה קדימה, אני רואה את השמש, את הורדים שליד בניין המשרדים שלי, את השביל המתפתל שצריך להוביל אותי לאני האמיתית.

הרבה זמן שנה שעברה הייתי שקועה ברחמים עצמיים, אבל התקופה הזו תמה ונגמרה.

למה? כי זה לא שווה את זה יותר. כי אני כבר לא מי שהייתי פעם, אני נותנת לעצמי יותר קרדיט.

אני רוצה לדעת איך למצות את עצמי כמיטב, לא לפחד מהצל של עצמי ולעמוד מול אדם ולהגיד לו מה אני חושבת. אבל בעיקר כלל ברזל מספר אחד הוא – להיות נאמן לעצמך כמה שרק אפשר.

כלל ברזל מס' שתיים – להפסיק להשוות את עצמך לסובבים אותך.... למה לגרום לעצמי את רגשי הנחיתות המיותרים האלה... כל אחד והחיים שלו, כל אחד בוחר מסלול.

מה שאני מאחלת לעצמי זה לדעת לרצות משהו מספיק חזק, ללפות אותו בכף ידי ולמשוך אותו קרוב אלי, להביט סביבי כשקרני השמש מלטפות אותי ופשוט לחייך ולדעת שאני מסוגלת להשיג כי אני באמת רוצה, וכשרוצים אנחנו המלכים של עצמנו ואף אחד לא יכול לגרום לנו לסטות מהמסלול – אף אחד חוץ מאהבה אמיתית וכנה שיכולה לגרום לנו לשנות את סדר העדיפויות אולי אפילו לנצח.