הנושא: כתיבה תרפויטית.

הנושא: כתיבה תרפויטית.

אני כל יום קמה בבוקר, בד"כ בשעה 06.30 – מתארגנת – ובשעה 07.00 יוצאת מהבית לצעדה שלוקחת לי 50 דקות – שבמהלכן אני עוברת בשבילים המוכרים לי כבר כמה שנים. אני מגיעה למקום עבודתי  - ואני מרגישה חור שחור בחזה – מרגישה שנשאבים ממני ברגע אחד כל מאגרי האנרגיה שלי ושאני לא עצמי. במהלך שנה – הייתי בטוחה שיקדמו אותי – דבר שלא קרה – בנות שהתחילו לעבוד איתי התחילו לנשור לאט – אחת מהן נסעה לדרום אמריקה, אחרת שאפה להתחיל לעשות משהו בחיים שלה מעבר מלעבוד ולישון בלילה.

אפשר להגיד שאבדתי את עצמי לגמרי – אני נמנעת מכל הפגישות החברתיות שאנשים מעבודתי עורכים – אני נמנעת  מלהנות מהחיים כי אני יותר מידי מפחדת מהם.

אני לא מדברת כמעט עם אף חברה שאי פעם הייתה לי – אולם אני לא מרגישה בודדה. התחושה שהתפתחה היא תחושת אפאתיות מוחלטת – שרק השנה הבנתי מה משמעה.

אפאתיות – כמה קל להסתגל להיות לבד – כמה קל להימנע מכל רגשות מועקה שכל הזמן הרגשתי – זה כל כך משחרר- שאני נמנעת מיחסים חברתיים אינטימיים – רק כדי להפסיק לאכזב שוב ושוב אותם אנשים שלא מגיע להם – שלא מבינים אותי ונוטשים אותי – לפעמים אני מרגישה כמו נוודת בארץ זרה. לא נראה לי שאני מתאימה להשתייך באחת המדינות בעולם – הפכתי את עצמי לאאוטסיידרית שמפחדת ליזום שיחה פשוטה עם בן אדם – לפעמים אני חושבת שיש לי איזו שריטה קשה או בעיה של אוטיזם מתפתח – כי אחרת אין לי דרך לתאר מה עובר עלי.

כל לילה כשאני חוזרת הביתה – במסע הלילי שלי אני חושבת על כל הדברים שהייתי רוצה לכתוב עליהם ולהביע עמדה – אבל כל אותם רעיונות מיד בורחים ברגע שאני מדליקה את המחשב ובוהה בו.

דבר נוסף שלא נותן לי מנוח זה תחום הלימודים – מה ללמוד לתואר ראשון?

האם ללמוד ספרות אנגלית עם בלשנות או סוציולוגיה עם אנתרופולוגיה? האם ללכת למכללה וללמוד כלכלה וניהול? מה לעזאזל מעניין אותי? ואיך מגלים את זה? - והאם ללמוד משהו מועיל שירחיק אותי כבר ממוקד שירות?

אני רוצה כל כך להיות החלטית ולבחור ולחיות ופשוט לנשום לרגע ולהפסיק לשנוא את עצמי ולהיות פשוט רגע אחד בשקט ללא מליון מחשבות שמתרוצצות  במהירות האור במוחי הקודח.