candleburn

נפתולי הקימורים של הררי הקירות השסועים לאורך ללכת בין הריסות זה כל מה שנותר לעשות אי אפשר למצוא דרך לצאת מהחושך הלכתי בעקבות עלי כותרת השחורים מעובש בעקבות צעקה חרישית מעומקי היסודות היסודות של הבניין שלא יחזור להיות מה שהיה התקוות נגוזו אחת, אחת כל מה שנותר לשמוע זו תפילה חרישית דמוית צעקה הקורעת את עורות התוף לאן נעלמו קולות השחוק לאן נעלמו קולות שירת הלווייתנים היופי שהיה קיים, החל דועך מאבד מצבעו הטוב לאן הכול נעלם? שואל ילדי הקט אין לחפש עבור דבר שאבד יש להוציא את המיטב ממה שקיים טיפת דמיון אחת תשטוף את כל העולם שוב בצבעי הקשת שאינם אבל רק לעת עתה

הולכת על השביל המתפתל לאורך המסלול היומי הקבוע, השמיים צהובים, היום עצמו נראה קסום. אני רואה את עצמי חוצה את הכביש בדילוג, מגיעה למקום היעד, הגן,אבל הוא סגור. להיכנס או לא, הכול יכול לקרות, אני מורידה בזהירות את השרשרת שמחזקת את שתי דלתות השער,ואז כמו רקדנית בלט באצבעות רגליים מורמות נכנסת לשטח האסור. הכול סביב נראה כהה, ומבודד,מגרש המשחקים הצמוד לבניין נראה שומם, ניתן לראות את הנדנדות זזות ללא ילדים עליהם. לאן הכול נעלם? אני שואלת את עצמי. רעד קליל עובר בגופי מחמת הזיכרונות שפוקדים אותי. אני זוכרת שפה ליד העץ המתיימר עד אל על, שאת שורשיו התמירים היה ניתן לראות מחוץ לאדמה, היינו חופרים בורות עמוקים בתקווה להגיע לקצה השני של העולם, אבל כל מה שמצאנו היה צעצועי ילדות נשכחים של הילדים שהיו כאן לפנינו, הצעצועים הללו היו כמו אוצרות מטמון עבורנו, נהגנו להעביר אותם לקופסאות ולצרף מכתב בתקווה שילדינו בבוא העת יוכלו למצוא אותם ולראות שגם הוריהם היו פעם ילדים קטנים שחיפשו אחרי עולמות חדשים שבהם אפשר למצוא חיים קסומים. כעבור כמה צעדים מצאתי את עצמי ליד בור עמוק, שטרם סתמוהו בחול, שבו פעם מצאנו כלב

לעזוב את המקלט להגיע למרומי ההרים לצעוק את מה שליבי חושק לומר לא לוותר על אף פרט להוציא לאור את כל הכאב והתסכול לגרום לליבי להזרים את הדם דרך הפחד שבעורקיי נחרט הגשם נוזל על גופי בעוד דמי קר כקרח חום גופי עולה ומאיץ את האדרנלין השרירים נעים בפני עצמם כמו מריונטות שנשלטות על ידי תת המודע ואז בבת אחד קולות פעמונים צרודות כמו ירי הנשק מפעימים את העמק בעוצמתו עיני נסגרות הדבר היחיד שנותר לראות זה התרוצצות העננים בשמיים הירוקת מתחת וידי ידי הפצועות מעבודת הנול זועקות כי היגון עדיין איננו נפרם

3 דפיקות על הדלת, הלובן של הירח נכנס והצליל על החדר החשוך חשבתי אם כדאי לי לפתוח מה מצפה לי מעבר לדלת מה זה משנה? החיים קצרים חשבתי לעצמי ניגשתי אל הדלת שמתי את היד על הידית והרגשתי את המתכת הקרה מתחת לאצבעותיי מעבר לדלת אפשר היה לשמוע נשימות צלולות וברורות פתחתי את הדלת, והנה הוא עמד שם נסיך חלמתי עליו אין ספור פעמים, וסוף סוף זה התגשם האם להאמין ? האם זאת אשליה? אולי זה חלום נוסף? כמובן, שכל זה היה פרי דמיוני המזוכך באלכוהול מעורבב שהכנתי לעצמי כדי להקהות על הכאב אבל האמת שלא שתיתי אלכוהול, זה מה שרציתי לכתוב, כי בשביל לברוח מהמציאות אנשים חושבים שאלכוהול הוא הפתרון האולטימטיבי.לדעתי אנשים גורמים לעצמם להאמין בכך שיש כל מיני דברים שמקהים על התחושה, אבל זה לא אמיתי או מוחשי, הכול שקר מדומיין. בשבילי כל מה שאני צריכה לעשות כדי להקהות על הכאב זה לעצום את העיניים ולדמיין לעצמי עולם אלטרנטיבי שכל מה שאי פעם רציתי יש בו. למה כל כך קשה להשיג את מה שאנחנו רוצים? יש תמיד קירות לבנים שצריכים להתמודד איתם יש תמיד מחסומים אני לא טובה בלהילחם, אני טובה בלעמוד בצד ולהסתכל על המתר

Lost souls, heartbreaks, Wondering what the next step is, Startling news, there is no one to trust You're on your own, It was too much for you to take, He had let you down, Memories of him appear out of the blue while You're walking through the streets, Where ever you turn there's a familiar shadow, His voice, the one you lost, you recall, It sounds so mellow, Yet so far gone The hole in your heart Finally starts to redeem Your heartbeats go over the charts Finally after a while or so, There's a movement of excitement inside, Finally you feel alive

You found me shaking Your embrace was so soothing and warm, But it was not what I was looking for I was waiting for you to tell me That everything is going to be alright Even though I knew it was all a lie Lying in your laps, looking at the bridge, No matter how many times you'll try to save me, I knew I was already dead inside, You tried so much to be there beside, But you couldn’t restore what had already been done, My changing moods, the downfalls, Everything around constituted demolition, I just couldn’t picture myself living in this so called reality, It seemed too fiction, I was slipping away, Those seconds I pictured your undeniable care, Your compassion and heartwarming whispering voice, I couldn’t point at a reason why it happened, Even though I wanted so badly to run in backwards, I knew it was impossible to change the past, The only thing was to move on, and that was my only choice.

The unidentified reflection, It's dark, almost midnight, The lake lets it water roam, Clasping the corners of the land besides It seems calm and quiet, you feel safe, Protected inside the arms of the unseen heat, The time passes slowly, You're not at any hurry, looking above at the sky, Trying to find familiar shapes, You don’t find any traces of your long lived life, But the pictures of the memories that are slowly coming alive, When you shut your thoughts and let them flush you, Just like the blood in your veins, unconscious, To the living process within your body Glancing at the moving blurred object in front of you, You feel a sudden drive to cover your face, Don't want him to see you like this, With the smeared mascara on your face Losing the hold of yourself, Losing what you've thought was your truth identity, Now there's nothing left but the reflection in the deep dark water, You don’t recognize yourself anymore, However, something tells you that this moving