עכבות
שאלה שמעסיקה אותי הרבה בזמן
האחרון - והיא איך להיפטר מהעכבות של עצמך? איך להיפטר מהשלשלאות
הדמיוניות שכובלות אותך ולא נותנות לך לפרוש כנפיים?
היום עיינתי בברכה שחברה
כתבה - שאותה לא ראיתי כמעט שנה, ובמכתב היא כותבת שצריך ליהנות מהחיים ולחיות את
הרגע וכמובן לשמור על קשר. מאז שהשתחררתי מצה"ל - אני לא נהנית מהחיים -
בחברה של אנשים, אני לא מבלה, ולא ראיתי את חברתי כמעט שנה. העבודה השתלטה - והפכה
להיות מרכז חיי - את החברות שלי אני בקושי רואה - והמושג חברות עצמו מתרופף -
כיוון שכשאין השקעה בקשר הוא נעלם - אז האם גם החברות עצמה מתאדה? האם החברות
נעלמת כלעומת שהייתה?
אני מנסה לחיות את הרגע
אבל זה בלתי אפשרי - קשה לפעמים לשחק במשחק החיים - לשחק במשחק החברתי - זה מייגע
ומתסכל - לראשונה בחיי הזדהיתי עם דנה ספקטור - אחרי שקראתי את הטור האחרון שלה ב-
"7 ימים" הבנתי במיידי כי אני הרגשתי בדיוק כמוה בגיל הנעורים וגם
עכשיו * אצלה איך שהיא קוראת לזה יש משבר גיל 40 - אבל אצלי המשבר הזה קיים מאז
ומתמיד.
הבדידות יכולה להיות הדבר
הגרוע ביותר וגם הטוב ביותר - אני יכולה ועוד איך לתפקד בעצמי - אבל לפעמים חסר לי
מאוד אבל עד כדי כך שזה צורב בעור וגורם לעצמות בגופי להקשיח אם זה רק אפשרי -
חברה זה אחד הדברים החשובים בחייו של האדם - החברה עוזרת לנו להתפתח ולהפוך אנו
עצמנו - אנו המוגשמים עצמית.
אולי העכבות שלי ימנעו
ממני לעשות את הצעד קדימה גם בזמן הקרוב - אבל מה שכן, אני מרגישה פחות בודדה
בהרבה אחרי הטור של דנה - כי קל יותר להתנהל בחיים כשאתה יודע שהסירה שאתה נמצא בא
לא היחידה בנהר - יש עוד כמה - אבל זה לא אומר שזה יותר טוב - זה רק מעיד על
אנושיות.
Comments