"בדיה"

לאחרונה אני מנסה לכתוב יותר באנגלית, כי מסיבה מסוימת יותר קל לי להתבטא באנגלית.

אני מרגישה שאם תהיה לי שגיאה באנגלית או ניסוח לא תקין, לא באמת יקבלו את זה בצורה קשה.

אבל היות ואני "ישראלית" אז כל שגיאה שלי או בעיית דקדוק או מינוח לא נכון יכול להיות מוגדר כ"טיפשות", או חוסר ידע,  ואני לא רוצה להיות מוגדרת באופן הזה.

בכל אופן, אני מנסה לכתוב באנגלית כדי שיותר אנשים יוכלו להתחבר לרגשות שלי, וגם כי מאז שהייתי קטנה כל מה שרציתי זה לגרום לאנשים להבין את הצד שלי, להבין מה אני חווה ומרגישה.

אנשים כל כך מרוכזים בעולם שלהם, שהם לא מוכנים להבין ולהקשיב לעולמו של האחר, והאחר מוגדר תמיד במינוחים שיכולים לפגוע בו, וזה כמובן לא בכוונת תחילה, אבל עדיין.

בבקשה תהיו נחמדים אחד לשני.

לאחרונה, ניסיתי לפענח מה אני מרגישה כלפי אנשים, וניסיתי להבין אם אני מחבבת מישהו כי הוא נחמד אלי וכי הרגשתי שהוא "הציל" אותי בכמה מצבים בלימודים.

אני חושבת שהוא לא מבין, אבל נראה לי די בזכותו אני עדיין בתואר שלי. היה מבחן אחד שלמדתי אליו קשה אבל עדיין לא הייתי מוכנה והוא העביר לי בלי שאף בקשתי מבחן עם פתרון מלא ממועד אחר, הפתרון הזה כל כך עזר לי, כי המבחן שלי היה ממש דומה, וממש על הקשקש בזכותו עברתי.

אני חושבת שאם הוא לא היה טורח, אני לא הייתי טורחת לחפש דוגמאות של מבחנים והייתי נכשלת, ובשום פנים ואופן אני לא חושבת שהייתי מחליטה לעשות את הקורס הזה שוב, אני חושבת שהייתי פשוט נשברת ופורשת, אבל הוא היווה עבורי מן משענת, משענת שתמכה בי לכל אורך הדרך.

הוא אמר לי שהוא מרגיש שאני הכי תרמתי לו מכל האנשים שלומדים איתנו, מבחינת עזרים בלימודים, אבל אני מרגישה שהוא פשוט הציל אותי, הציל אותי ברגע שהייתי צריכה ולא העזתי לבקש עזרה.

בזכותו, הבנתי עד כמה זה חשוב לבקש עזרה. אני תמיד ניסיתי לבד להבין בכוח את כל מה שלא הבנתי, תמיד אמרתי שמורה פרטי לא יעזור לי, כי אם אני לא מבינה, עד שאני לא אעשה בעצמי את השינוי אני אמשיך לא להבין.

הוא עזר לי להבין עד כמה זה פשוט לנסות לפנות לאחר בשביל לקבל עזרה כשקשה, לא צריך להגיע למצב של חוסר אונים, הכל עוד בר תיקון.

הרגשת היציבות שהוא הקנה לי הרגישה לי מזויפת, כי לפעמים אני מרגישה אותה ולפעמים היא כאילו לא קיימת. לרגע חשבתי שהתחלתי לחבב אותו יותר מאשר סתם ידיד, אבל מתי יודעים מה הגבול?

מתי יודעים שהנדיבות היא נדיבות או שהנדיבות היא חיבה?

ברוח המחשבה הזאת וברוח שיעור Java שהיה לי וברוח מושג הInheritance = הורשה, נכתב השיר הבא בעברית. אני חייבת לציין שהרבה זמן לא כתבתי בעברית, אולי מאז ימי קריאת הטרילוגיה של פרש הברונזה לפני 3 שנים.

השיר נקרא "בדיה":

יצרתי דמות בראשי
דמות שאיננה קיימת במציאות
היית עומד מולי
ולנגד עיני ראיתי
דמות אחרת, בדיה

אינני יכולה להבדיל
האם הנדיבות הינה חיבה
האם החיבה הינה נדיבות
אני הולכת סחור סחור
אבל לא עושה צעד לאחור

ראיתי בדיה לנגד עיני
יצרתי לעצמי אותך
אותך, שאינך קיים במציאות
ירשת ממנו את כל מה שאני אהבתי
ירשת ממנו את הנדיבות
ירשת ממנו ממנו החיבה
אבל זה לא באמת היית אתה

אני לא מעיזה לעשות צעד אחורה
אני לא מעיזה להחליט
אם הנדיבות הינה חיבה או
אם החיבה הינה נדיבות

אני רוצה להמשיך להביט קדימה
ולראות את דמותך כפי שהייתה במציאות
דמות שאינה יורשת מהדמות שבמוחי
דמות שמלכתחילה הייתה בדיה