המתלוננת הסדרתית

זה נכון שאנשים אומרים כי הם שונאים את אלה שמתלוננים. אני נמנית מבין אלה שמצטיינים ב"להתלונן". זה פשוט הפך לחלק ממני ואני אפילו לא מרגישה כשאני מתלוננת.

השנה האחרונה הייתה אמורה להיות השנה שלי, אבל זה לא קרה.

חשבתי שאחרי הצבא אני אתחיל ללמוד ואני אתפתח ויהיה לי איזה ניצוץ בעיניים.

ביום רביעי הברזתי מפגישה שערך הצוות שלי מהעבודה במקס ברנר. במקום זה הלכתי עם אמא ואחותי לחטיבת הביניים שאליה אחותי אמורה לעבור - באותו יום הייתה אמורה להיות הרשמה לכיתת מופת. הסיפור הוא שאני בעצמי למדתי באותה חטיבה, אני מחזור 2006 שלה. כשהגענו ראיתי את המחנכת שלי - שלימדה אותנו שלוש שנים - והיא בכלל לא זיהתה אותי - או שהיא כן אבל לא טרחה להראות זאת.

כמו כן, פגשתי את המורה הכי מדהימה ביקום למתמטיקה שלימדה אותי בכיתה ט' - בזכותה כל כך אהבתי את המקצוע באותה תקופה - ולמזלי היא כן זכרה אותי ויצא לי לומר לה עד כמה היא מדהימה - באופן אישי - אז זה היה מן סגירת מעגל. כמובן יום למחרת כשהגעתי לעבודה הרגשתי לא נעים שלא הלכתי למקס ברנר - כמו כן לא אמרתי לעמית מהעבודה שגר מטר ממני שאני לא צריכה יותר את ההסעה שלו... כמובן שקבלתי מבטים מוזרים מהראש צוות ומהאחמ"שית ומעוד חברי לצוות - אבל זה כבר כל כך לא מעניין אותי - העבודה כל כך מאסה עלי - שאני לא יכולה לשאת אותה. עצם העובדה שהראש צוות שלי קראה לי לשיחה חודשית ונתנה לי הערכה חודשית של 94 - בהסתמך על איכות השיחה שלי עם לקוחות - הרסה אותי - העיקר כל פעם היא אומרת שאני עושה הכל מעולה - אבל אף פעם היא לא טרחה לציין מה מונע ממני לקבל 100 - ואני בגלל חוסר בטחון עצמי עוד מזמן התיכון - לא מצפה לציון מושלם - לא טרחתי לשאול אותה למה.... או שפשוט כבר לא אכפת לי. אני כבר כל כך הרבה זמן באותו תפקיד שזה פשוט החריב את הנשמה שלי סופית.

המוח שלי לגמרי מחוק - אני לא מצליחה לעשות כלום - אני לא קוראת ספרים, אני לא מצליחה להבין פסקה פשוטה בספר הלימוד של אחותי - אני לא מצליחה לפתור תרגילים של כיתה ו', והכל נראה לי פתאום קשה ואני מרגישה טיפשה.

מבחינה חברתית זאת הייתה שנה נוראית ביותר - לא נפגשתי עם אף אחד ולא שמרתי על קשר - אני לא יודעת למה החרדה המתמשכת שלי משפיעה עלי כל כך - כל פעילות מחוץ לעבודה אני מתחילה לנתח בראש ולחשוב על כמות הכסף שאני הולכת להוציא ולהגיד לעצמי שזה לא שווה ואז לחשוב על אלטרנטיבות אחרות.

אולי זה הכל בגלל המצב הסוציו - אקונומי במשפחה שמפריע לי - כי בכל רגוע נתון יש לי הרגשה שנעוף מהבית. 

אנחנו חיים בשכירות ובעלי הדירה רוצים למכור. כל יום נכנסים לדירה אנשים זרים ובוחנים אותנו כאילו אנחנו נמצאים בדירה לדוגמא באיקאה.

אני לא מבינה איך אנשים מצליחים להתפרנס בכבוד ולקנות דירה בארץ.

אני בת 21 שעדיין גרה עם ההורים - ללא שום השכלה - זה נורא, אף פעם לא העליתי על דעתי שאני אהיה מאלה שתחיה עם ההורים עד סוף חיי. גם אם המשכורת שלי היא יחסית לא נמוכה מידי לא הייתי מצליחה לגור לבד ולכלכל את עצמי בכבוד ...

ההשכלה זה תחום שמלחיץ אותי כי הכוכב הסקרנות שהיה טמון בי נעלם זה מזמן, ושום דבר כבר לא מסקרן אותי ולא מעניין, ואני לא בקטע של מחשבים טכנולוגיה ומספרים, שרק מתחומים אלה באמת ניתן להתפרנס.

השתוקקתי זה זמן רק לאוזן קשבת שתבין את מצוקתי - אבל לא איתרתי אחת - או שפשוט התביישתי בכל מחשבותי וחששתי להציג אותן בפני אנשים שמכירים אותי - כי אף פעם לא ניתן לדעת איך הם ינתחו את מה שנאמר ואיך הם ימשיכו להתייחס אלייך אח"כ - כי הדבר האחרון שאני רוצה זה רחמים.