מחשבות...

מוזר... אני זוכרת שלפני כמה שנים הבנתי לראשונה כמה אנחנו כבני אדם דומים אחד לשני בצורה מפליאה. ביום חמישי התוודעתי לכך שוב.
כל הילדות הרגשתי שפשוט לא הייתה לי חברה טובה...כאילו היו לי חברות שביניהן הן הרגישו נורא קרובות, אני תמיד הרגשתי ריחוק, תמיד הרגשתי מתבודדת. אני תוהה אם זו תכונה נרכשת או תכונה מולדת, כי עד היום היא מלווה אותי.
לאחרונה עברתי תהליך התנקות מרגשי האשמה הנוראיים שרבצו עליי....שנת 2010 לא התחילה לי בטוב... הברזתי מלא לחברות שלי....ובכלל הייתי כל הזמן במין דיכאון תמידי....תמיד האשמתי את עצמי בהכל, פשוט שק חבטות של עצמי.
לבסוף חברות שלי התחילו לא להתקשר אלי, לא לשתף אותי בדברים. הקש ששבר לי את גב הגמל היה.... בעצם זה היה כמה דברים אבל זה שניער אותי זה היה שחברה שלי הייתה במיון, ורק במקרה גיליתי את זה.
אני בעצמי זאת שחפרה לעצמה את הנתיב הזה.
מה שכן לחיות ללא רגשי אשמה בגלל כל הבחירות הלא נכונות שתמיד עשיתי באמת היה כמו משב רוח מרענן.
אבל עדיין...אני לא יודעת מה יהיה איתי...כנראה אני אמשיך לבלות את ימי שישי לבד בציפייה למשהו...אני אבהה במסך הפלזמה ואירדם מולו....בשבת אני אמשיך לעשות את אותו הדבר ואבכה על השביזות של החזרה לבסיס למחרת.