העולם הסודי של ליבי
העולם עמד מלכת.לקחתי נשימה אחרונה וצללתי לתוך התהום של האי ידיעה לגבי מה שאני הולכת לעשות בעתיד.
אם לחשוב על זה, מה כבר השגתי בחיים?
אני לא מרגישה שום סיפוק אישי, אני יודעת שקיים בתוכי חור ששואב הכול לתוכו, ואין יותר שום דבר מוצק להיאחז בו.
"היי ליבי" אני שומעת מרחוק, שוב הקול הזה, כל כך מוכר ועדיין מנוכר, אני מרגישה שאני חיה בעולם של צללים, ברגע שבו אני מנסה להושיט את ידי לעבר האופק אני שוב מאבדת את האחיזה, העמידה שלי מתרופפת, הרגליים שלי משקשקות ואני מאבדת את שיווי המשקל ומוצאת את עצמי שוב על האדמה.
אני נוגעת בחול שמתחתי, אדום ורך, הרוח שנושבת ומזיזה את שערי מעיפה את כל מה שהיה בתוך כפות ידי הגדולות שמחפשות רמז, מענה, תשובה לריקנות, מחפש משהו שימלא אותו מבפנים, שיתן לו את הכוח להמשיך.
"היי" קולי היה עמוק וצרוד, אני מרגישה כל מיתר בגרוני זז לשם יצירת הצליל הזה,
אני נאחזת שוב בדבר שהוא לא קיים, האחיזה שלי מתרפית, ואותו אדם שעמד מולי תפס אותי בדיוק לפני ההתמוטטות שלי.
זה היה רוב, ידידי הוותיק זה שנים, אני מוציאה חיוך חלוש מבעד לשפתי, אבל לא מצליחה להזיז את הגוף, אני חלשה מידי, אני לא יודעת מה לעשות, אני לא מצליחה להוציא הגה, כל איבר בגופי כואב, אני מרגישה את כל העולם מסתובב. שוב אבדתי את ההכרה. אני בחדר חשוך עוקבת אחרי האור, אבל אני שומעת קולות מבחוץ שקוראים לי, רוצים שאני אגיד משהו, אבל אני לא מסוגלת, כל כך חם ונעים לי, אני לא רוצה לומר דבר, אני רוצה למצוא את הדלת בחדר אבל לא מצליחה.
"ליבי, אני לא מאמין, הגעתי בזמן, אני מאוד שמח לראות אותך שוב, בבקשה תפתחי את העיניים, הכול בסדר, אף אחד לא יפגע בך, אני איתך, אני הולך לשמור עלייך מעכשיו"
בזהירות אני פותחת את עיני ורואה אותו, פניו מוטרדים, עיניו אדומות, שערו פרוע, בגדיו מרושלים, אני לא מבינה מה קורה, לא יודעת איפה אני. אני יודעת דבר אחד שאני מכירה את הנער מולי, ושהוא הולך לשמור עלי, וזה הדבר הכי חשוב לי עכשיו.
"אני מאמינה שאני מכירה אותך, אבל כרגע אני לא יכולה להיזכר בשמך, אני מאוד מצטערת אבל אני לא מבינה מה אני עושה כאן,מה זה החדר הזה?"
"אוי ליבי, אני מצטער כנראה הבהלתי אותך, אז אני אתחיל מההתחלה, שמך ליבי ואת כרגע נמצאת בחדר בית חולים צ'ארסלטון, לא רחוק מביתך, את איבדת את ההכרה, זה קורה לעיתים קרובות ולאחר שאת מתעוררת את שוכחת הכל, הרופאים לא יכולים להגדיר את המצב שלך, אבל הם אומרים שהכול יהיה בסדר, ואני אישית אדאג לכך"
העלם מולי היה מוטרד מאוד, כנראה ממצבי. תהיתי כמה זמן אני מכירה אותו, אבל אני לא יכולה להיזכר בו, הוא נראה כל כך עצוב עד שזה העציב אותי, אני רואה אותו מסתכל, שפתיו נעות אבל הוא מתקשה לדבר, "ציערתי אותך? ליבי מה קרה? כואב לך? למה את בוכה?", שטף השאלות שלו מילאוני ביגון כי לא יכולתי לתת לו את התשובות שהוא רצה, אני לא יודעת מה אני, אני לא מבינה למה אני מגיבה ככה, אני לא מזהה את הרגשות האלה, אני מרגישה כמו חוצן מעולם אחר, אני אבודה לגמרי.יש רק דבר אחד שאני יודעת שאכפת לו ממני ולי ממנו וזה הדבר היחיד שחשוב לי.
"אני לא יודעת, אתה נראה עצוב, ואני חושבת שזה אשמתי, ואני לא רוצה שתהיה מדוכדך בגללי, כי אני זאת שלא מצליחה לזהות אותך, זאת לא אשמתך, בבקשה אל תדאג כמו שאמרת המצב שלי כנראה ישתפר, לא עכשיו אבל זה יקרה בזמן מסוים, אז אל תדאג יותר מידי לגבי"
המבט שלו השתנה, הוא נראה חושב ומתלבט על המילים שכרגע הוצאתי מפי, אני מניחה שהוא הבין את פשר דברי ונרגע, כי הוא קרץ לי מעין קריצה שנראתה כל כך מוכרת אבל גם כל כך רחוקה ממני החדשה.
אם לחשוב על זה, מה כבר השגתי בחיים?
אני לא מרגישה שום סיפוק אישי, אני יודעת שקיים בתוכי חור ששואב הכול לתוכו, ואין יותר שום דבר מוצק להיאחז בו.
"היי ליבי" אני שומעת מרחוק, שוב הקול הזה, כל כך מוכר ועדיין מנוכר, אני מרגישה שאני חיה בעולם של צללים, ברגע שבו אני מנסה להושיט את ידי לעבר האופק אני שוב מאבדת את האחיזה, העמידה שלי מתרופפת, הרגליים שלי משקשקות ואני מאבדת את שיווי המשקל ומוצאת את עצמי שוב על האדמה.
אני נוגעת בחול שמתחתי, אדום ורך, הרוח שנושבת ומזיזה את שערי מעיפה את כל מה שהיה בתוך כפות ידי הגדולות שמחפשות רמז, מענה, תשובה לריקנות, מחפש משהו שימלא אותו מבפנים, שיתן לו את הכוח להמשיך.
"היי" קולי היה עמוק וצרוד, אני מרגישה כל מיתר בגרוני זז לשם יצירת הצליל הזה,
אני נאחזת שוב בדבר שהוא לא קיים, האחיזה שלי מתרפית, ואותו אדם שעמד מולי תפס אותי בדיוק לפני ההתמוטטות שלי.
זה היה רוב, ידידי הוותיק זה שנים, אני מוציאה חיוך חלוש מבעד לשפתי, אבל לא מצליחה להזיז את הגוף, אני חלשה מידי, אני לא יודעת מה לעשות, אני לא מצליחה להוציא הגה, כל איבר בגופי כואב, אני מרגישה את כל העולם מסתובב. שוב אבדתי את ההכרה. אני בחדר חשוך עוקבת אחרי האור, אבל אני שומעת קולות מבחוץ שקוראים לי, רוצים שאני אגיד משהו, אבל אני לא מסוגלת, כל כך חם ונעים לי, אני לא רוצה לומר דבר, אני רוצה למצוא את הדלת בחדר אבל לא מצליחה.
"ליבי, אני לא מאמין, הגעתי בזמן, אני מאוד שמח לראות אותך שוב, בבקשה תפתחי את העיניים, הכול בסדר, אף אחד לא יפגע בך, אני איתך, אני הולך לשמור עלייך מעכשיו"
בזהירות אני פותחת את עיני ורואה אותו, פניו מוטרדים, עיניו אדומות, שערו פרוע, בגדיו מרושלים, אני לא מבינה מה קורה, לא יודעת איפה אני. אני יודעת דבר אחד שאני מכירה את הנער מולי, ושהוא הולך לשמור עלי, וזה הדבר הכי חשוב לי עכשיו.
"אני מאמינה שאני מכירה אותך, אבל כרגע אני לא יכולה להיזכר בשמך, אני מאוד מצטערת אבל אני לא מבינה מה אני עושה כאן,מה זה החדר הזה?"
"אוי ליבי, אני מצטער כנראה הבהלתי אותך, אז אני אתחיל מההתחלה, שמך ליבי ואת כרגע נמצאת בחדר בית חולים צ'ארסלטון, לא רחוק מביתך, את איבדת את ההכרה, זה קורה לעיתים קרובות ולאחר שאת מתעוררת את שוכחת הכל, הרופאים לא יכולים להגדיר את המצב שלך, אבל הם אומרים שהכול יהיה בסדר, ואני אישית אדאג לכך"
העלם מולי היה מוטרד מאוד, כנראה ממצבי. תהיתי כמה זמן אני מכירה אותו, אבל אני לא יכולה להיזכר בו, הוא נראה כל כך עצוב עד שזה העציב אותי, אני רואה אותו מסתכל, שפתיו נעות אבל הוא מתקשה לדבר, "ציערתי אותך? ליבי מה קרה? כואב לך? למה את בוכה?", שטף השאלות שלו מילאוני ביגון כי לא יכולתי לתת לו את התשובות שהוא רצה, אני לא יודעת מה אני, אני לא מבינה למה אני מגיבה ככה, אני לא מזהה את הרגשות האלה, אני מרגישה כמו חוצן מעולם אחר, אני אבודה לגמרי.יש רק דבר אחד שאני יודעת שאכפת לו ממני ולי ממנו וזה הדבר היחיד שחשוב לי.
"אני לא יודעת, אתה נראה עצוב, ואני חושבת שזה אשמתי, ואני לא רוצה שתהיה מדוכדך בגללי, כי אני זאת שלא מצליחה לזהות אותך, זאת לא אשמתך, בבקשה אל תדאג כמו שאמרת המצב שלי כנראה ישתפר, לא עכשיו אבל זה יקרה בזמן מסוים, אז אל תדאג יותר מידי לגבי"
המבט שלו השתנה, הוא נראה חושב ומתלבט על המילים שכרגע הוצאתי מפי, אני מניחה שהוא הבין את פשר דברי ונרגע, כי הוא קרץ לי מעין קריצה שנראתה כל כך מוכרת אבל גם כל כך רחוקה ממני החדשה.
Comments