candleburn

אני מתחילה סיפור... והוא נתקע בהתחלה בלי אמצע וסוף...כמו סיפור ללא תכלית... ללא תכלית בכלל. הסיפורים בראשי הולכים לאיבוד.... עם יקיצתי, מבט אחד לתוך זריחת החמה, המחשבות מתחילות להתרוצץ בקדחתנות....הן רצות ורצות ללא מנוח. כל כך התענגתי על כל מילה כשכתבתי....עכשיו אפילו מילה אחת אני לא מצליחה להעלות על הכתב. אני כל כך מיואשת.....הסיפורים בעצמם התייאשו מזמן ממני. נמאס לי כבר לחפש את עצמי, כי הבנתי שאין מה לחפש, אני נשמה מופשטת כמו שמיכת טלאים לא טובה, יש בי הרבה חלקים, אבל כל החלקים שמאליים ומרכיבים שמיכה עקומה - ככה אני מגדירה את עצמי אם מישהו תוהה. שמיכת טלאים, שם טוב לשיר, לא? אולי אני אנסה לכתוב משהו, בכוח להוציא קצת מהפנטזיה המדוכדכת עד מאוד שלי לאחרונה. אני בוחרת בשיר רנדומאלי של "KEANE" ואתחיל לעבוד. שמיכת טלאים הולכתי שולל, הבטתי בעצמי וראיתי פיסות קטנות של דמויות שלא מתרכבות לאדם אחד כמו שמיכת טלאים, הרגשתי אחרת שלמה אבל גם לא באמת העין הבוחנת המסתכלת רואה בי חתיכות בד שאפשר לזרוק בכל עת הולכתי שולל, אבל לא באמת,

קווים אופקיים של צבע אדום מרוחים על גבי הקנבס פסים חדים וקרים כתער היובש בגרון מונע מהצעקה לפלח את החדר בקול נהמה חרש בורח הקול מפי ומשאיר אחריו הבל פה באוויר הלכתי סחור סחור, עד שפשוט קפאתי במקום הצבע עדיין לח, אצבעותיי מתכסות בצבע דם מטאלי הריח גורם לאפי לרטוט באי נחת שלוות רוחי הופרה וגרמה לטורנדו בקרבי לצבור עוצמה להלחם בעצמי, לספוג מהלומות מכל עבר הדם על הקנבס מרוח מהדם שלי אבל כבר לא כואב יותר רק תחושת הריק ממלא את גופי ומשאיר אותו דואה באוויר כמו בלון התר אחר יעד ובסוף מגיע לקיצו האוויר אוזל, והדם על הקנבס מתייבש שעון החול הולך להיעצר בכל רגע רק לא לוותר, זאת הבקשה היחידה הבקשה היחידה שלי ממך, אל תוותר עלי, תלחם לשמור על הצבע הבוהק אחרת הוא ידהה ויישאר רק הזיכרון הנוגה

התחלתי לכתוב סיפור בהמשכים חדש, מקווה שמי שיקרא לא ישתעמם עד מוות...אשמח לתגובות רעות וטובות, לא אכפת לי. אם תשאלו אותי מה קורה עם "זוהר הלילה" הוא כרגע ON HOLD... הבית המשקיף מהצוק עומד לו בפינה דומם מול כרי דשא ירוקים הדורים למראה.העצים המסודרים בצורת מעוין, מעין הבעת תקווה לעולם טוב יותר, מושלם יותר. צעדת הבוקר שלי התחילה כרגיל ב6 בבוקר. אני נוהגת לתקוע את האוזניות עמוק ככה שאני והטבע שמסביבי נהיה מבודדים לכל רעש חיצוני. בית הספר מתחיל עוד מעט, אבל אני והמצלמה חייבים את הטיול הרגלי בשביל צבירת מטעני אנרגיה לכל היום, כדי שאני אצליח לתפקד. צילום זה חלק אינטגראלי מחיי, אני יכולה לצלם כל היום, ואף כל החיים מבחינתי בלי להשתעמם מזה. זה פשוט עוצר נשימה עד כמה פשוט לקחת פיסה קטנה מהטבע לאצור את הרגע ולחתום אותו בצילום. למרות שלדעת חברה אחת שלי, אי אפשר לאצור את הרגע בצילום כי הצילום מוריד מהקסם של הרגע וזה מוחק את הרגש, שזה רק תמונה דוממת. מבחינתי מבט בצילום מחזיר לי את ההרגשה שהרגשתי באותה שנייה מיד... האוויר הקריר והלח מסביבי מבדר את שערי.אני מביטה בשמיים והעננים פרוסים לכל האור

אני בטוחה שאף אחד לא הולך לקרוא את זה ממילא, אבל זה כיף לחשוב שזה פורסם ברשת...לדעת שאולי פעם עוד כמה שנים אני אשוב ואקרא את זה, אני אצחק על עצמי ועל כסילותי... אני כל כך מבולבלת, לא יודעת אם יותר או פחות. אחרי שחזרתי מקורס מסוים שעשיתי בצבא חשבתי שאני מוכנה לכל תרחיש שיבוא, חשבתי שנהייתי חזקה נפשית יותר מבעבר, אבל שוב הכל התנפץ כמו תמיד. לחשוב על עצמי כחיילת ג'ובניקית, זה מצחיק, קשה לי להודות שזה מה שאני. שמעתי מאנשים דברים על זה שיכולתי לתרום יותר, שמעתי רמיזות בוטות גם מאנשים שהדיעה שלהם היוותה בסיס וחשיבות רבה עבורי. עכשיו כבר ממש לא מזיז לי, נשארתי איפה שאני, ולמרות כל החרא שהאכלתי את עצמי וכל ייסורי המצפון והיגון שיצאו מכל תא מגופי, זה הגיע פשוט למקום של אדישות מוחלטת. אני יודעת דבר אחד, שזה מצחיק לחשוב על זה. אנחנו כבני אנוש תמיד נתלים בציפייה שיש משמעות לחיים.כביכול זה מה שמחזיק אותנו על הרגליים לדעת שאנחנו לא סתם נבראנו ושיש לנו גורל מיוחד, לכל אחד מאיתנו כאינדיווידואל יש מסלול שעליו לעשות... עכשיו אני לא בטוחה אם זה באמת ככה, האם באמת צריכה להיות משמעות, בסופו של דבר אנחנ

האמת שמציעים לך מוטלת בספק המחשבה שלך מובילה אותך לאופקים חדשים המידע שבו אתה נתקל גורם לך לפקפק במהות מעשייך הקודמים האם להביט הלאה הרחק מהצוק שעליו אתה עומד פחד לפתע שוטף את מעייך בגלל הלא נודע אתה לא יודע אם להתחיל במסע או אולי לעמוד במקום ובתוקף להתנגד החיים הם גיבוב של ניסיונות כושלים, אך לא בהכרח, צריך להתנסות כדי לדעת אם הדרך שלפנייך היא הנכונה כי אם לא תנסה הדלת שמולך תוכל להינעל לנצח ותחייה את חייך בלא לדעת, והמחשבה שתרבוץ על החלק האחורי במוחך, תצעק בקולי קולות, לו רק!

נפתולי הקימורים של הררי הקירות השסועים לאורך ללכת בין הריסות זה כל מה שנותר לעשות אי אפשר למצוא דרך לצאת מהחושך הלכתי בעקבות עלי כותרת השחורים מעובש בעקבות צעקה חרישית מעומקי היסודות היסודות של הבניין שלא יחזור להיות מה שהיה התקוות נגוזו אחת, אחת כל מה שנותר לשמוע זו תפילה חרישית דמוית צעקה הקורעת את עורות התוף לאן נעלמו קולות השחוק לאן נעלמו קולות שירת הלווייתנים היופי שהיה קיים, החל דועך מאבד מצבעו הטוב לאן הכול נעלם? שואל ילדי הקט אין לחפש עבור דבר שאבד יש להוציא את המיטב ממה שקיים טיפת דמיון אחת תשטוף את כל העולם שוב בצבעי הקשת שאינם אבל רק לעת עתה

הולכת על השביל המתפתל לאורך המסלול היומי הקבוע, השמיים צהובים, היום עצמו נראה קסום. אני רואה את עצמי חוצה את הכביש בדילוג, מגיעה למקום היעד, הגן,אבל הוא סגור. להיכנס או לא, הכול יכול לקרות, אני מורידה בזהירות את השרשרת שמחזקת את שתי דלתות השער,ואז כמו רקדנית בלט באצבעות רגליים מורמות נכנסת לשטח האסור. הכול סביב נראה כהה, ומבודד,מגרש המשחקים הצמוד לבניין נראה שומם, ניתן לראות את הנדנדות זזות ללא ילדים עליהם. לאן הכול נעלם? אני שואלת את עצמי. רעד קליל עובר בגופי מחמת הזיכרונות שפוקדים אותי. אני זוכרת שפה ליד העץ המתיימר עד אל על, שאת שורשיו התמירים היה ניתן לראות מחוץ לאדמה, היינו חופרים בורות עמוקים בתקווה להגיע לקצה השני של העולם, אבל כל מה שמצאנו היה צעצועי ילדות נשכחים של הילדים שהיו כאן לפנינו, הצעצועים הללו היו כמו אוצרות מטמון עבורנו, נהגנו להעביר אותם לקופסאות ולצרף מכתב בתקווה שילדינו בבוא העת יוכלו למצוא אותם ולראות שגם הוריהם היו פעם ילדים קטנים שחיפשו אחרי עולמות חדשים שבהם אפשר למצוא חיים קסומים. כעבור כמה צעדים מצאתי את עצמי ליד בור עמוק, שטרם סתמוהו בחול, שבו פעם מצאנו כלב