"מבט לאחור" - פרק 1
התחלתי לכתוב סיפור בהמשכים חדש, מקווה שמי שיקרא לא ישתעמם עד מוות...אשמח לתגובות רעות וטובות, לא אכפת לי.
אם תשאלו אותי מה קורה עם "זוהר הלילה" הוא כרגע ON HOLD...
הבית המשקיף מהצוק עומד לו בפינה דומם מול כרי דשא ירוקים הדורים למראה.העצים המסודרים בצורת מעוין, מעין הבעת תקווה לעולם טוב יותר, מושלם יותר.
צעדת הבוקר שלי התחילה כרגיל ב6 בבוקר. אני נוהגת לתקוע את האוזניות עמוק ככה שאני והטבע שמסביבי נהיה מבודדים לכל רעש חיצוני. בית הספר מתחיל עוד מעט, אבל אני והמצלמה חייבים את הטיול הרגלי בשביל צבירת מטעני אנרגיה לכל היום, כדי שאני אצליח לתפקד.
צילום זה חלק אינטגראלי מחיי, אני יכולה לצלם כל היום, ואף כל החיים מבחינתי בלי להשתעמם מזה. זה פשוט עוצר נשימה עד כמה פשוט לקחת פיסה קטנה מהטבע לאצור את הרגע ולחתום אותו בצילום. למרות שלדעת חברה אחת שלי, אי אפשר לאצור את הרגע בצילום כי הצילום מוריד מהקסם של הרגע וזה מוחק את הרגש, שזה רק תמונה דוממת. מבחינתי מבט בצילום מחזיר לי את ההרגשה שהרגשתי באותה שנייה מיד...
האוויר הקריר והלח מסביבי מבדר את שערי.אני מביטה בשמיים והעננים פרוסים לכל האורך כאילו עברו עליהם במעדר, ועשו מהם שדה ארוך ומשמים שלא נגמר, כאילו נזרעו בו הזרעים שיגדלו לעננים בעלי צורות יוצאות דופן.
אני פונה לעבר נדנדת העץ שנמצאת ישר בפנייה שמאלה מהבית בקיו ישר, אני מתיישבת עליה, רואה את קרני השמש זורחות מעלי מחממות אותי, מגרשות את המחשבות הרעות שכל הזמן חודרות לי לראש.. אני לא יכולה עם זה יותר. מצד אחד אני הבן האדם האופטימי והחייכני מצד שני הכי פסימי וציני שיכול להיות... תמיד מחשבות על הפחד מהמוות, זקנה, התבגרות, קריירה חודרות אלי לראש, מסמאות אותי מהיופי שמסביבי וגורמות לי להפוך לקרירה ועצבנית, אבל במיוחד מפוחדת יותר מהרגיל מהעתיד לבוא.
אחרי כמה צילומים של השמיים המוזרים והמופלאים של היום, וכמה תמונות פרופיל של הציפורים שהצלחתי ללכוד עם הזום המדהים שלי אני חייבת לציין שאני מתה על המצלמה שלי, CANON 400D, הדבר הכי יקר שקניתי, אבל גם ההשקעה הכי טובה.היא שווה כל שעה של עמל וזיעה כשעבדתי לחסוך את הכסף בשבילה באיזה חנות ספרים שעבדתי בה עבודת סבלות, נשמע מצחיק לא?, וסחיבת ספרים ממקום למקום ימים.
כשהתחלתי לחזור הביתה בשביל להתארגן לקראת הבית ספר, שמתי לב לאיזה נער באופק, שעמד והתחיל לקטוף כל מיני פירות מהעצים ושם אותם בשקית גדולה ורחבה של איזה סופר מקומי.
תהיתי לעצמי מה זהות הנער האלמוני והמסתורי הזה, אבל זה לא הטריד אותי יותר במשך היום.
נכנסתי מבעד לדלת הזכוכית של המטבח הביתה, הכנתי לעצמי סנדוויץ' מלחם בריא עם כל הדגנים המוזרים שאפילו לא טעימים לי,פשוט החלטתי להכריח את עצמי לאכול איזה משהו שהוא לא מתוק, כי עם כל הכמות של הסוכר שאני אוכלת אני צריכה הפסקה, אחרת בסוף הקיבה שלי תהיה מצופה קרמל קשה. בוא בעת ראיתי את אימא שלי מתארגנת לעבודה. היא אמרה לי שיש לה איזה ישיבה חשובה ושהיא תחזור מאוחר. אימא שלי היא הסגנית של ראש העירייה ותמיד יש לה מלא עבודה על הראש.
אם תשאלו אותי מה קורה עם "זוהר הלילה" הוא כרגע ON HOLD...
הבית המשקיף מהצוק עומד לו בפינה דומם מול כרי דשא ירוקים הדורים למראה.העצים המסודרים בצורת מעוין, מעין הבעת תקווה לעולם טוב יותר, מושלם יותר.
צעדת הבוקר שלי התחילה כרגיל ב6 בבוקר. אני נוהגת לתקוע את האוזניות עמוק ככה שאני והטבע שמסביבי נהיה מבודדים לכל רעש חיצוני. בית הספר מתחיל עוד מעט, אבל אני והמצלמה חייבים את הטיול הרגלי בשביל צבירת מטעני אנרגיה לכל היום, כדי שאני אצליח לתפקד.
צילום זה חלק אינטגראלי מחיי, אני יכולה לצלם כל היום, ואף כל החיים מבחינתי בלי להשתעמם מזה. זה פשוט עוצר נשימה עד כמה פשוט לקחת פיסה קטנה מהטבע לאצור את הרגע ולחתום אותו בצילום. למרות שלדעת חברה אחת שלי, אי אפשר לאצור את הרגע בצילום כי הצילום מוריד מהקסם של הרגע וזה מוחק את הרגש, שזה רק תמונה דוממת. מבחינתי מבט בצילום מחזיר לי את ההרגשה שהרגשתי באותה שנייה מיד...
האוויר הקריר והלח מסביבי מבדר את שערי.אני מביטה בשמיים והעננים פרוסים לכל האורך כאילו עברו עליהם במעדר, ועשו מהם שדה ארוך ומשמים שלא נגמר, כאילו נזרעו בו הזרעים שיגדלו לעננים בעלי צורות יוצאות דופן.
אני פונה לעבר נדנדת העץ שנמצאת ישר בפנייה שמאלה מהבית בקיו ישר, אני מתיישבת עליה, רואה את קרני השמש זורחות מעלי מחממות אותי, מגרשות את המחשבות הרעות שכל הזמן חודרות לי לראש.. אני לא יכולה עם זה יותר. מצד אחד אני הבן האדם האופטימי והחייכני מצד שני הכי פסימי וציני שיכול להיות... תמיד מחשבות על הפחד מהמוות, זקנה, התבגרות, קריירה חודרות אלי לראש, מסמאות אותי מהיופי שמסביבי וגורמות לי להפוך לקרירה ועצבנית, אבל במיוחד מפוחדת יותר מהרגיל מהעתיד לבוא.
אחרי כמה צילומים של השמיים המוזרים והמופלאים של היום, וכמה תמונות פרופיל של הציפורים שהצלחתי ללכוד עם הזום המדהים שלי אני חייבת לציין שאני מתה על המצלמה שלי, CANON 400D, הדבר הכי יקר שקניתי, אבל גם ההשקעה הכי טובה.היא שווה כל שעה של עמל וזיעה כשעבדתי לחסוך את הכסף בשבילה באיזה חנות ספרים שעבדתי בה עבודת סבלות, נשמע מצחיק לא?, וסחיבת ספרים ממקום למקום ימים.
כשהתחלתי לחזור הביתה בשביל להתארגן לקראת הבית ספר, שמתי לב לאיזה נער באופק, שעמד והתחיל לקטוף כל מיני פירות מהעצים ושם אותם בשקית גדולה ורחבה של איזה סופר מקומי.
תהיתי לעצמי מה זהות הנער האלמוני והמסתורי הזה, אבל זה לא הטריד אותי יותר במשך היום.
נכנסתי מבעד לדלת הזכוכית של המטבח הביתה, הכנתי לעצמי סנדוויץ' מלחם בריא עם כל הדגנים המוזרים שאפילו לא טעימים לי,פשוט החלטתי להכריח את עצמי לאכול איזה משהו שהוא לא מתוק, כי עם כל הכמות של הסוכר שאני אוכלת אני צריכה הפסקה, אחרת בסוף הקיבה שלי תהיה מצופה קרמל קשה. בוא בעת ראיתי את אימא שלי מתארגנת לעבודה. היא אמרה לי שיש לה איזה ישיבה חשובה ושהיא תחזור מאוחר. אימא שלי היא הסגנית של ראש העירייה ותמיד יש לה מלא עבודה על הראש.
אני ואימא גרות לבד כיוון שהיא ואבא התגרשו כשהייתי בת 8 או 9 בערך, ולדעתי זה אחד המעשים ההגיוניים היחידים שהם עשו בכל החיים שלהם.
Comments