apathy

נמאס לי לברור מילים כל פעם שאני מדברת. נמאס לי לא להיות בטוחה בעצמי. נמאס לי להיות עצמי לפעמים.

תחושת  האטימות לעולם סביבי רק גוברת ואני רק נמלטת אל עולם פנימי שאף אחד לא מכיר על קיומו - רק אני ואף 

לא שותף למה שעובר לי בראש. לא רע לי באמת שלא, כל בוקר אני מתעוררת ליום אחד נוסף שבו אני חווה ומתרגשת מההתחלה מהטבע שמסביבי - מהעצים, מהציפורים, מהחתולים - כל יצור חי ומעופף גורם לי לאושר פנימי - אבל עדיין יש תחושת ריקנות - כשאני לבד וכשאני עם הרבה אנשים סביבי. חשבתי שעם השנים זה יעלם, אבל זה רק מתפשט לכל תחומי החיים - ריקנות מוחלטת של חוסר אכפתיות וזה משתלט - לפעמים אני לא יודעת איפה למקם את עצמי בעולם הזה - וזה המצב הכי מלחיץ בעולם.