ללכת שבי אחרי פעימות הלב...

ללכת שבי אחרי פעימות הלב. להעז, לא לבחול באמצעים. לקרוע מיתרים בגיטרה ולדמם.

להביט הרחק ולחפש חלקים שעוד לא ניזוקו ולהשמיד גם אותם.

הלכתי אחרי אותות, סממנים שחשבתי שהראו לי את הדרך אל מה שחשבתי שהלב שלי חשק.

מכירים את ההרגשה שאם רוצים דבר מה באמת? אבל ממש רוצים? ומרגישים שמוכנים לקבל אותו?

פתאום ברגע הכי לא צפוי מקבלים אותו?

זה קורה גם בדברים הטובים וגם ברעים...אבל המקרים הללו קורים וללא ספק מוחשיים.

לא צריכים לחכות לכוכב נופל בשביל שהם יקרו. הימצאותן של המחשבות בתת המודע מספקות לנו את אותם ייחולי הלב הכנים ביותר גם מבחינה מטריאלית ואף רוחנית.

אז אתם בטח תוהים ואם תבקשי מיליון, בית פרטי כמו של אנג'לינה ג'ולי שזקוק לחידוש בצרפת, האם זה יקרה? האם זה יבוא לך במגש של כסף?

כי זה לא.

אז אתם צודקים,לא פענחתי את הקסם, לא יודעת איך זה עובד, אבל זה קיים.

ולא צריכים לקרוא את "הסוד" בשביל למצוא את התשובה וגם לא את "באדולינה" בשביל להשיג בטחון עצמי ולהיות מלך של עצמך ולדעת שהכול יקרה ברגע שנאמין בעצמנו, וללא ספק זאת גם אפשרות.

כשאנחנו באמת כנים עם עצמנו ומסתכלים עמוק בתוך נבכי הנשמה אנחנו יכולים לקרוא את עצמנו כמו ספר פתוח. לפעמים זה גורם לנו לכעוס על חלק מהמעשים שעשינו ולתהות איך זה קרה שהפכנו להיות לאנשים שלא היינו מייחלים בחיים להיות. מה עושה אותנו שפלים? מה עושה אותנו מרוממי רוח? פרט קטן יכול לעשות את ההבדל.

בין רגע אנחנו יכולים להיות האדם שהיינו רוצים להיות או להפך, ואז לכעוס ולנבור ברחמיים העצמיים של עצמנו, לבכות בלילות ולבהות בכוכבים ולשאול למה.

פעמים רבות הייתי עוברת ברחובות ורואה את הבעות פניהם של האנשים מסביבי, חלקם היו מאושרים בחלקם ספרו בדיחות, חלקם בהו באנשים אחרים ללא רוח חיים בעיניהם וחלקם פשוט בהו ורצו להגיד משהו אבל לא אמרו דבר...ועוד מיליון אפשרויות של הבעות נוספות.

איך זה קורה, שאלתי את עצמי שהחיים משתנים בו זמנית עד לא היכר, איך הזמן עובר ולא שמים לב אליו?

למה אנחנו מקנאים באנשים שבזמן הווה מצליחים לעשות יותר דברים, או אותם דברים שהיינו רוצים לעשות בעצמנו, אבל פשוט מונעים מעצמנו.

לפעמים זה בגלל הנסיבות של החיים לפעמים זה בגלל הפחדים שלנו. אני אתוודה שאני פוחדת להיכשל, נכשלתי בעבר והמשכתי הלאה ושוב נכשלתי. לפעמים פשוט הפחד הוא לא רק מהכישלון אלא הפחד ממה שאנחנו יכולים להפוך להיות.

הייתי רוצה לגור במדינה אחרת ולעבוד שם וללמוד שפה חדשה, ללמוד מקצוע שיטריף את חושיי ויגרום לי לקום בבוקר וללמוד עוד.

אבל אני מפחדת לעבור למדינה אחרת, אני מפחדת שאני לא אצליח ללמוד שפה נוספת, פוחדת שאני לא אבחר את המקצוע הנכון...אני מפחדת להיכשל בכל הפרמטרים האלה ובגדול.

אז תגידו לי תתגברי על הפחד, זה לא אמור להניע אותך. אני יודעת שאתם צודקים אבל אני עדיין מפחדת בדיוק כמו שאני מפחדת לטבוע במים עמוקים. אני כבר עכשיו יכולה לדמיין את המים הנכנסים לריאות ואת תחושת המחנק האטית ואת החיים מתרוצצים לי מול אל העיניים מההתחלה ועד הסוף.

אני רוצה להתגבר על התכונות הרעות שבי וללמוד לחיות עם עצמי, אבל זה קשה יותר מכפי שאי פעם דמיינתי.

האם ציפור שלוכדים בכלוב, ומספקים לה את כל תנאי המחיה, מאושרת?

האם כשישחררו אותה לחיים האמיתיים היא תשרוד?